תפריט-לחצו לפתיחה
 

"יום שאני לא רוקדת בו הוא יום רע"

אחרי יותר מ־50 שנה על במות המחול הנחשבות בעולם, רנה שינפלד לא מפסיקה לעבוד, לנהל ובעיקר ליצור: "אני מאמינה מאוד באמנות בגיל מתקדם, גם בריקוד. לאדם בוגר יש יותר מה לומר מאשר לאיש צעיר"

הגברת הראשונה של המחול הישראלי מעדיפה לא לבזבז זמן יקר כדי לנוח קצת. הרי היום של רנה שינפלד קצר והמלאכה מרובה. בגיל 78 היא עדיין מובילה ביד רמה את להקת המחול שלה, מנהלת בית ספר למחול, יוצרת כוריאוגרפיות חדשות ובעיקר – לא מפסיקה לרקוד ולחדש.

דווקא בעת הראיון עמה מצאנו אותה נערכת לכמה ימים נדירים של חופש, ובמקביל כבר מתכננת את היצירות הבאות. "אני מסיימת שנה שהייתה מאוד פורייה ומעניינת, והאמת שגם נולד לי ריקוד חדש", מספרת שינפלד. "אני עוד לא מדברת על זה. אני רק יכולה לומר שאני מנסה להגיע לראשוניות, לפשטות, לקלף קליפות. כלומר – עוד קליפות. כבר קילפתי מספיק אבל יש עוד".

רנה שינפלד

ילדות של טבע בתל אביב

שינפלד רוקדת ויוצרת כבר יותר מ־50 שנה, כמעט ללא הפסקה. לאורך השנים היא השתתפה ביותר מ־100 יצירות מחול של גדולי הכוריאוגרפים בארץ ובעולם. היא עצמה יצרה יותר מ־80 עבודות מחול, שברובן הגדול גם השתתפה כרקדנית מובילה.

היא נולדה בתל אביב, להורים שעלו מחבל גליציה לפני מלחמת העולם השנייה וזוכרת ילדות מאושרת בתל אביב הצעירה של שנות ה־40. "הייתי מחוברת לטבע של תל אביב", היא נזכרת. "ככה גדלתי, בגן רות. איפה ששיחקנו היינו קוטפים פרחים ושוזרים זרים. אני זוכרת ריחות נפלאים ועצים מדהימים".

אבל שינפלד מעדיפה לחיות בהווה ולא רק להתרפק על העבר: "אם אתה אוהב את הטבע אתה מוצא אותו גם בתל אביב. הוא צומח פרא. הנה, אני רואה דרך החלון שלי עכשיו פרא! כל מיני צבעים פורצים מתוך הבטון והבתים ויוצרים צורות מעניינות וצבעים חדשים. גם כשאני הולכת ברחוב ורואה עלה, אני לוקחת אותו הביתה ועוקבת אחריו. בדרך לנבילה, הצבעים שלו מתחלפים. אני לא חושבת ששושנה יפה רק בשיא פריחתה. היא יפה גם בנבילתה".

בגיל 12 החלה שינפלד לרקוד קלאסי אצל מיה ארבטובה בתל אביב, ומאז לא הפסיקה. לאחר שצפתה בהופעה של מרתה גרהם, שבהמשך הפכה למקור ההשראה העיקרי שלה, החליטה לעבור ללימודי מחול מודרני. את המשך הכשרתה עשתה בבית הספר ג'וליארד בניו יורק. אבל דווקא כאשר קריירת המחול שלה החלה לנסוק בחרה שינפלד לחזור לישראל ולטפח את המחול בארץ.

ב־1964 שוב נקראה שינפלד לניו יורק, הפעם כדי להשתתף בהקמתה של להקת מחול חדשה. "הברונית בת שבע דה רוטשילד התקשרה אליי ואמרה: 'רנה, יש לי רעיון משוגע'", נזכרת שינפלד. "'אני רוצה להקים להקה על שמי. את תיסעי לניו יורק שוב, תלמדי ממרתה גרהם, ואם תבצעי כמה מריקודיה באופן טוב, היא תיתן לנו את הרשות לבצע אותם'. ואכן, עשינו זאת בהצלחה גדולה והופענו בכל העולם. כך נוסדה להקת בת שבע".

ב־17 השנים הבאות הייתה שינפלד חלק מרכזי מהגרעין המייסד של בת שבע כסולנית, כוריאוגרפית, מורה וגם כמנהלת. "אחרי שעזבתי את הלהקה הרמה הייתה נמוכה קצת, וזה חרה לי מאוד! היום הלהקה ממשיכה ברמה גבוהה מאוד, והריקוד נפלא". באשר לענף המחול באופן כללי, בוחרת שינפלד להתמקד בצד של העשייה ולא בצד המבקר: "המצב של המדינה באופן כללי קשה, כואב. לגבי המחול: אני לא רואה את עצמי כשופטת או מנתחת את מצב המחול. מי אני?! לאחרונה אני לא רואה הרבה. הזמן שלי מוגבל. אני רואה פה ושם קצת".

רוצה קצת לצוף

ואכן, הזמן של שינפלד בהחלט מוגבל. לדבריה, 80 אחוז מהעבודה שלה אינו מוקדש ליצירה אלא דווקא לאדמיניסטרציה. "יש מיליון פרטים להכין לכל הופעה. לבדוק תקציבים, האם שילמו לנו – אני על הכל! יש לי גם בית ספר. לפני יומיים היה מופע להורים לבנות 8־4. עכשיו הן יצאו לחופש. הלהקה של הבנות הבוגרות עדיין עובדת. אבל בסוף גם אני אצא לחופש. אני אוהבת לנפוש בים המלח, לצוף על המים ולהתיר את כל הקשרים שנוצרו בתוך הגוף".

תארי את סדר היום שלך בשגרה.

"אני קמה מוקדם, יושבת מעט על המחשב לראות מה קורה, קוראת קצת על אדמיניסטרציה וקצת על דברים אמנותיים. ואז משתדלת לעשות תרגול יומיומי. תרגול שהוא כמו מנטרה, שאני חוזרת עליו כבר 20 שנה. אני מתחילה ליד הבר עם מתיחות של הגוף, לעורר ולמתוח אותו, לרווח בין החוליות לאחר שבמשך הלילה העצמות התקרבו אחת לשנייה. ואז עובדת על כפות הרגליים, שבהן יש את הבסיס לגוף כולו, וכך הלאה. בכל יום אני עושה אותם תרגילים כדי שלא להתמקד בשכל אלא באינטואיציה, בתחושות, בחושים. לאחר מכן, אם אני מצליחה לעבוד על היצירה החדשה – מדהים. בצהריים אני נחה ואחר הצהרים – בדרך כלל בבית הספר למחול. ויש יומיים בשבוע שמוקדשים לנכדים".

על במות המחול

כמה נכדים יש לך?

"יש לי בת ובן, ולכל אחד מהם שני ילדים – גם בת ובן. ארבעה נכדים – ומחכה לעוד אחד. נינים עדיין אין לי".

וגם הם רוקדים?

"הבת שלי רקדה בזמנו. היום היא מטפלת בתנועה. הבן שלי מנהל בית ספר אנתרופוסופי. אחת הנכדות רקדה אצלי קצת, היום היא מורה־ חיילת".

הריקוד הוא שיר, לא שריר

הוריה אמנם עלו ארצה לפני מלחמת העולם השנייה, אולם לדברי שינפלד לשואה בהחלט הייתה השפעה עמוקה על חייה. "אני חושבת שהשורש שלי מתחיל שם", היא אומרת. "אפילו עשיתי ריקוד אחד שבו אני שואלת את אמי שאלות: 'למה?', 'מה?'. הם הסתירו הכל. זה באמת השורש שלי, ולכן המחול מציל אותי. הוא התשובה לכל הדברים הנוראיים שקורים בעולם גם היום! העולם יותר ויותר חוזר על עצמו, בעניין חוסר השליטה, הכאוס, הרוע. בגילי זה די מדכא אך גם די מפכח. והדרך שלי היא לרקוד, לרקוד לרקוד, אחרת הולכים לאיבוד. אז הבוקר רקדתי. רקדתי כדי שלא אלך לאיבוד. יום שאני לא רוקדת בו הוא יום רע! כמו שאמר קיקרו: 'אין אדם בשיא אושרו, אלא כשהוא רוקד'".

ניסית פעם לא לרקוד?

"כן, פעם אחת אחרי הלידה של הבן שלי, הייתי מאושרת מאוד ולא רציתי לחזור לרקוד. אבל חברה שלי אמרה לי: 'את חייבת לחזור', ואכן חזרתי. תראי, כל יום זה מאבק. אני צריכה להכריח את עצמי לרדת לסטודיו ולרקוד. אבל ברגע שאני מגיעה לסטודיו אני מרגישה נפלא! שם אני נמצאת בעולם האמיתי שלי. זה מה שאני רוצה לבטא בריקוד החדש שלי, שעכשיו הוא מתחיל להיוולד".

שינפלד גם לא מהססת לקרוא תיגר על ההנחה שהמחול והאמנות שייכים לצעירים בלבד: "ערכו פעם מחקר וגילו שהאמנות הטובה ביותר נוצרה בגיל מבוגר. החברה עושה טעות חמורה, במיוחד בריקוד, כשבגיל 30־35 אומרים: הוא כבר לא רלוונטי. זו טעות חמורה. הגוף החזק והשרירי הוא לא החשוב. הריקוד הוא לא שריר, אלא שיר! אני מאמינה מאוד באמנות של הגיל המתבגר, גם בריקוד. אדם בוגר יודע יותר מאדם צעיר, ויש לו יותר מה לומר. גם אצל רקדנים: זו טעות חמורה לוותר על זה".

לדבריה, "בעולם יש עוד כמה כמוני וכמו מרתה גרהם, אמנים יפניים בני 100 שפגשתי! שם יש הערצה גדולה לרקדן המתבגר, לא כמו פה שמזלזלים באיש המתבגר – גם בחברה וגם בריקוד. זה הכל עניין של חינוך!". לאורך השנים נעה שינפלד ללא הפסק בין קלאסי למודרני – בין היתר ביצעה יצירות של באך וגם של לאונרד כהן. "לתוכנית הטלוויזיה של גיל שוחט יצרתי את אגם הברבורים בסגנון ברייקדאנס", היא מספרת. "הופענו גם לצד גריפטי ביפו. הייתה לי שנה מאד מגוונת. הופעתי לא מזמן במוזיאון בעין הוד בתערוכה של מרסל ינקו, וגיליתי שאני משתייכת לתנועת הדה דה. השימוש שלי בחפצים ומסכות מתאים. התערוכה נקראה No!art .במידה מסוימת הריקוד שלי הוא No dance ."

הריקוד הוא דת עבורך?

"מרתה גרהם, האמא הרוחנית שלי, אמרה שהריקוד הוא דת והרקדן הוא אקרובט של אלוהים. עם זה אני מסכימה. הרקדן הוא לא אקרובט של בני אדם! הריקוד הוא לא תצוגה וראוותנות. הריקוד הוא השפה הכי רוחנית וראשונית שיש".

תוכניות לעתיד?

"ריקוד יותר פשוט! להופיע במקומות קטנים כמו הסטודיו שלי, שייראו את הפשטות והאמת. פחות להשקיע כסף בראוותנות. ולהמשיך לחקור את הגוף, כי העבודה שלי בעצם היא מחקר, כמו מדע. הריקוד החדש שלי נכנס לאזורים קצת אחרים. אני משתמשת גם בקול שלי וגם בגוף, כמו תינוק. אסור לי לגלות כי זה עוד סוד, זו רק התחלה. אני מקווה להמשיך את הקשר שנוצר לי עם הקהל שבא להופעות, מצביע ברגליים ואוהב את העבודה שלי מאוד־מאוד. שם אני מקבלת את הכוח. אני מקווה שהדואט הזה ביני לבין הקהל יימשך ואולי ביתר עוצמה. אני מאוד רוצה גם להמשיך את הקשר עם בני גילאים מבוגרים, שהם שותפים ותומכים בעבודה שלי. אני יוצאת מהרצאות בכל הדיורים המוגנים בהרגשה נפלאה, וגם הדיירים".

עד מתי תרקדי?

"עד שזה ייגמר… זה כאילו לשאול מישהו עד מתי תחיה?".

 

יצירת קשר

  • האחוזות*
    0
  • שם מלא*full name
    1
  • טלפון*full name
    2
  • אימייל*full name
    3
  • הערות*something more
    4
  • תקנון*you like
    קראתי את
    5
  • 6
  • 7