שוש רוזנברג מאחוזת פולג מספרת על הפעם הראשונה שתרגלה מדיטציה

"בשנות ה-70 המאוחרות התנהל שיח חברתי על המדיטציה הטרנסדנטאלית, והייתה מעין הרגשה שכל העולם מדבר על המדיטציה ועל נפלאותיה.
בעלי אהרון ואני חשבנו שבעזרת הכלי הזה נוכל לשפר את חיי היום יום שלנו. היינו נלהבים ללמוד את השיטה, אבל לא לקחנו בחשבון שאנחנו הורים לילדים, והקטנה הייתה אז רק בת שלוש. הצטרפנו לקורס בתל אביב והקשבנו להרצאות. לבסוף קיבלנו הנחיות כיצד למדוט, וביניהן נאמר שכדי שהמדיטציה תהיה אפקטיבית צריכים לתרגל אותה פעמיים ביום: בתחילת היום ובסופו. חזרנו הביתה נלהבים ליישם את מה שלמדנו.
למחרת התעוררתי מוקדם מאוד, לפני שהילדים התעוררו, וניסיתי למדוט, אבל זה לא עבד. אחרי 20 דקות חזרתי לשגרת ההתארגנות הרגילה. הניסיונות האלה חזרו על עצמם כמה פעמים, ואחרי שבועיים הבנתי שהמדיטציה באמת חשובה, אבל יותר חשוב לי להכין לילדים כריכים בבוקר, להקריא להם סיפור לפני השינה ולטפל בכביסה שתלויה על החבל.
הבנתי שבתיאוריה המדיטציה יכולה לעשות שינוי בחיים, אבל באותו זמן המדיטציה פעלה בצורה הפוכה, ובמקום שאהיה רגועה ונינוחה, הפכתי ללחוצה עוד יותר. עזבתי את המדיטציה בתקווה שאחזור לתרגול לאחר שהילדים יגדלו. עברו הרבה מאוד שנים, ורק בשנות ה-90, כשמכל הכיוונים הגיע מידע חדש על מדיטציה ועל שיטות חדשות, חזרתי אליה. מבחינתי זו הייתה הפעם הראשונה שאימצתי לחיי את המדיטציה, ועד היום היא חלק ממני.

היום אני מבינה אותה אחרת ממה שהבנתי אותה אז. היום אימצתי כלים שמשרים עליי שלווה ורוגע, והגישה שלי לחיים חיובית יותר. למדתי שכשאני משתנה הסביבה מגיבה לשינוי בהתאם, ואם אני מחייכת, העולם מחייך אליי חזרה. בהסתכלות לאחור אני מבינה שהניסיון שלא צלח בפעם הראשונה נבע מתזמון שאינו נכון. בקבלה וגם בבודהיזם נוהגים לומר: 'כשהתלמיד מוכן – המורה מגיע', וזה באמת מה שקרה.
אהרון ואני נשואים 60 שנה. לאחוזת פולג הגענו לפני כ-10 שנים. הבתים צמודי הקרקע מאפשרים לנו לשמור על המרחב שהיינו רגילים אליו ולארח את המשפחה והחברים. אני נהנית לצאת החוצה לשבילים ולפגוש בדרך אנשים. יש כאן אווירה טובה והכל בהישג יד, צריך רק לבחור".

** מתוך פרויקט "הפעם הראשונה שלי" שפורסם במגזין אחוזות רובינשטיין, שבו מספרים דיירי האחוזות על הפעם הראשונה שלהם בתחומים שונים.