אני מתגעגע לאימי | מאת דוד לביא, דייר אחוזת ראשונים

חלפו שנים רבות מאז שאימי היקרה נפטרה, ודמותה ניצבת בעיניי כמעט מדי יום. ציור שלה, עם שתי אחיותיה בנעוריהן, ניצב תמיד מעל מיטתי. הציור נעשה בידי בתי הצעירה, על פי תמונה ישנה, מהאוסף המשפחתי.
היא ניצבת זקופה ומרשימה, כפי שנותרה עד יום מותה. היא הייתה אישה יפה בכל קנה מידה, למרות שחייה היו רצופי קשיים ומחסור.
אני נולדתי ברומניה, כבן הזקונים במשפחה, שבה גדלו ארבעה בנים ושתי בנות. מילדותי פונקתי על ידי אחיי ואחיותיי, אבל במיוחד על ידי אימא, שילדה אותי בגיל 38 . על כל תעלול או משובה שעשיתי היא הייתה מחפה וסולחת.
מעולם לא צעקה עליי, או גערה בי. היה לה אליי יחס מיוחד.
אבא היה סוחר, נעדר מן הבית לעיתים קרובות, ואימא הייתה זו שניהלה את הבית ואת המשפחה. החיים לא היו קלים והפרנסה הייתה בצמצום. אימא ידעה להסתדר בכל מצב, וגידלה אותנו בתושייה ובחוכמה רבה.
במלחמת העולם השנייה, כאשר רומניה חברה לגרמניה הנאצית, היהודים באזור שלנו סבלו מרדיפות ומהשפלות. היינו מוגבלים בחיי היום יום והאוכלוסייה הנוצרית התנכלה לנו. בית הספר היהודי נסגר, ובבית הספר הכללי השפילו אותנו. נאלצנו לתפור על בגדינו טלאי צהוב והתנועה שלנו הוגבלה לשעות היום בלבד.
אימי עשתה מאמץ כדי לעודד אותנו, הילדים, וניסתה לנהל את הבית והמשפחה בצורה המיטבית ככל האפשר.
המצב הפך לקשה ביותר כאשר אבי ושני אחיי הבוגרים, בני 16 ו-18, נלקחו למחנה עבודה בכפייה. במשך שנתיים
הם עבדו בפרך ובתנאים תת-אנושיים בהקמת מסילת רכבת עבור הגרמנים.
אימי נותרה בבית עם ארבעה ילדים קטנים וללא מקורות פרנסה. היא לא פנתה לעזרת הקהילה היהודית במקום, ועבדה יום ולילה כדי לספק לנו את המינימום כדי להתקיים. היא הייתה תופרת עם מכונת התפירה הקטנה שלה מבוקר עד חשכה, מתקנת בגדים של השכנים, תמורת פרוטות.
נוסף על כך הייתה מכבסת ומבשלת לשכנים הנוצרים תמורת פרוטות. היא מעולם לא התלוננה ולא ביקשה עזרה. כך היא הצליחה להאכיל אותנו, לפחות שתי ארוחות ביום, שכללה ממליגה (דייסה מקמח תירס) ומרק תפוחי אדמה.
בשבת הייתה עושה כל מאמץ להשיג חתיכת עוף למרק. כסף לבגדים לא היה, וכשהם נקרעו הייתה מתקנת אותם, טלאי על גבי טלאי.
המצב השתפר רק כעבור שנתיים, כאשר אבי ושני אחיי שוחררו מהמחנה וחזרו הביתה.
בתום המלחמה, שני אחיי הבוגרים ושתי אחיותיי עלו לארץ בעלייה בלתי לגלית והשתתפו במלחמת השחרור. הוריי, אני ואח בוגר ממני – נשארנו ברומניה עד שקיבלנו רשות לעזוב את המדינה. עלינו לישראל וכל המשפחה התאחדה בנס ציונה.

מתוך "דבר ראשונים", עיתון אחוזת ראשונים