"בזכות ההתנדבות זכיתי ללמוד וכך מימשתי את חלומי"

דייירת אחוזת ראשונים שולה בן שמואל מספרת על העלייה לארץ, על ההתאקלמות בה ועל פעילות ההתנדבות העניפה שבה עסקה | מראיינת: אהובה שולמן

שולה, ספרי – איפה נולדת?
"נולדתי במרוקו, בעיר מקנס. היהודים התגוררו בשכונה נפרדת".

ספרי על משפחתך, במה עסקו ההורים?
"היינו שבעה ילדים ובארץ נולדו עוד שלושה. בסופו של דבר היו שבע בנות ושלושה בנים.
לאבי היה עסק של אופניים. הוא לא רק מכר אופניים אלא גם ביצע תיקונים. כל מה ששייך לאופניים – היה עושה. אני זוכרת שפעם כשהיה מרוץ האופניים "טור דה פראנס" שעבר בעירנו, אבי לקח אותנו, הילדים, לראות.אימי הייתה עקרת בית. אנחנו למדנו ברשת בתי ספר 'אליאנס' וידענו צרפתית. שפת הדיבור בבית הייתה ערבית. בנוסף, בבית למדנו עברית".

כיצד עליתם לארץ?
"יום בהיר אחד, בתחילת שנת 1948, ארזו ההורים כמה חבילות, סגרו את הבית, אבי סגר את העסק. לנו, לילדים, אמרו שנלך לישון אצל סבא וסבתא. אותנו, הילדים, לא שיתפו ולא סיפרו לנו מה עומד להתרחש. בבוקר הגיע אוטובוס ונסענו אתו לשדה התעופה בעיר פאס. אימי לקחה איתה מכונת תפירה. מפאס הגענו לאלג'יריה ומשם הגענו לצרפת. כל המסע אורגן על ידי הסוכנות. בצרפת חיכינו מספר חודשים לאונייה שהייתה אמורה לקחת אותנו לישראל. בעצם, המסע לישראל לקח שנה".

כיצד התקבלתם בארץ?
"ירדנו מהאונייה בחיפה וקיבלו אותנו פקידי סוכנות. עלינו לאוטובוס והביאו אותנו למחנה עולים פרדס
חנה. שם קיבלנו אוהל. לפני שהגענו למחנה הייתה לנו הרפתקה לא נעימה. כשעלינו לאוטובוס, אימי הייתה האחרונה, עם תינוק על הידיים ועוד ילדה שהחזיקה ביד. האוטובוס התמלא, דלתו נסגרה ואימי לא הספיקה לעלות. האוטובוס התחיל לנסוע. נכנסנו לחרדה, אך הנהג הרגיע אותנו, ואמר שהיא תגיע עם האוטובוס השני לאותו מקום. כאשר הגענו למחנה כבר היה לילה והתחלנו לחפש את אימי. מצאנו אותה רק למחרת, אך בינתיים הדאגה הייתה רבה. שהינו במחנה שלושה חודשים".

ומה קרה אחר כך?
"יום אחד הגיעו משאיות ונאמר לנו שמעבירים אותנו לירושלים. כולם במחנה שמחו מאוד. אומנם הגענו לירושלים, אך הרכב עשה סיבוב בעיר ועצר מחוץ לירושלים במקום ריק ושומם. נאמר לנו לרדת. אימי, ויחד איתה שאר העולים, סירבו לרדת במקום שומם זה ולבסוף הביאו אותנו ללוד.
בלוד היו בתים שנעזבו על ידי הערבים ושם התמקמה המשפחה. חצי שנה היינו ללא מים בבית וללא חשמל. אנחנו, הילדים, היינו ממונים על הבאת מים ממרחקים. אבי בנה לנו משטח עם גלגלים כדי להקל על הבאת המים. בדרך חזרה, בגלל מהמורות, רוב המים נשפכו. היה קשה מאוד לפרנס את המשפחה. אבי קיבל שבועיים עבודה בחודש, אימי מכרה שני צמידי זהב וכך יכולנו לשרוד בתקופה של צנע. בשלב מסוים משפחתנו מרובת הילדים 'אומצה' על ידי בן גוריון. בשנת 1952 קיבלנו מכתב ממנו וסכום של 100 לירות. מאוחר יותר אבי עבד בשדה התעופה עד יציאתו לפנסיה. בלוד לא היו באותה תקופה בתי ספר ראויים ואימי, שההשכלה הייתה לה חשובה מאוד, שלחה אותי ללמוד בתל אביב. גרתי בבניין שבו הייתה מעין פנימייה בקומה העליונה ולמטה היה בית ספר. אהבתי ללמוד. בסופי שבוע חזרתי למשפחה. בגלל שבמרוקו למדנו בבית עברית, עליתי בבית הספר לרמה יותר גבוהה".

מה עשית בגמר הלימודים?
נישאתי בגיל שש עשרה וחצי (אימי הוסיפה לי שנה בתעודת הזהות על מנת שאוכל להינשא). בעלי עבד ברכבת. הקמנו משפחה ונולדו לי ארבעה ילדים. החלום להמשיך ללמוד לא נעלם. בשנות החמישים פרצה מגפת פוליו ובתי בת ה-4 חודשים חלתה.
מעתה, רוב זמני היה מוקדש לטיפולים בבתי. ביליתי הרבה שנים בבתי חולים, אך דאגתי שבתי תלמד ותהפוך לאדם עצמאי. ואומנם בתי למדה, רכשה מקצוע (יועצת מס) והצליחה מאוד מבחינה כלכלית. שני ילדיי הנוספים נולדו 0 שנים לאחר בתי. עד שנת 1973 הייתי עקרת בית וכל עיסוקיי היו קודש למשפחה. במלחמת יום הכיפורים קיבלתי החלטה לצאת מהבית וכך התחילה תקופת ההתנדבות שלי. התנדבתי לחלק דואר בזמן המלחמה ועל כך יש לי תעודת הכרה מהדואר".

איפה עוד התנדבת?
"התחלתי להתנדב עם משפחות שכולות. המשימה הראשונה הייתה להחזיר למשפחות את חפציהם של הנופלים, וגם לתת תמיכה נפשית. בזכות ההתנדבות מימשתי את רצוני ללמוד. למדתי עבודה סוציאלית במכון אדלר. ההתנדבות עם משפחות שכולות לא הייתה קלה, אך ידעתי שאני עושה משהו משמעותי".

כמה זמן התנדבת?
"המשכתי להתנדב שלושים שנה וקיבלתי תעודת הוקרה בבית הנשיא כנציגה של קבוצת מתנדבות" (שולה מדגישה שהתעודה אינה אישית אלא קבוצתית).

ראיתי שיש לך תעודות הוקרה רבות נוספות. במה עוד התנדבת?
"התנדבתי גם באגודה למלחמה בסרטן, התרמתי לעמותות חברתיות, סייעתי בהקמת מעונות ומועדונים. סייעתי גם במעון של אוכלוסייה ערבית בלוד ועל כך קיבלתי פרסום בעיתון ערבי. בלוד ניהלתי בהתנדבות סניף של יד שרה. לשם כך שוב נשלחתי ללמוד, הפעם הנהלת חשבונות. על פעילות זו זכיתי יחד עם חברות נוספות בפרס ישראל".

ממה נבע הדחף שלך להתנדב?
"במלחמת יום הכיפורים, כשהייתי בת 36, הבנתי שכדי להתקדם בחיים עלי לצאת מהבית, כי עד אז רק משפחתי הייתה בראש מעייניי. בזכות ההתנדבות זכיתי ללמוד וכך מימשתי את חלומי מאז נעוריי. בגלל פעילותי זו נבחרתי למועצת העיר ובתפקיד זה זכיתי לבקר בעיר התאומה של לוד בגרמניה: באד סטפלשטיין (Bad Staffelstein). צילמתי את האבן שהשאיר אביו של הנשיא הרצוג עם שחרור מחנות הריכוז".

מתי הגעת לאחוזה?
"רציתי לבוא לדיור מוגן עוד כאשר בעלי היה בחיים. גם בעלי היה פעיל בחברה. סייע בהקמת בית כנסת והיה פעיל בהפעלתו במשך 40 שנה. אני באחוזה 12 שנה".

פעילותה ההתנדבותית של שולה נמשכה גם באחוזת ראשונים:
היא התנדבה ללוות מועמדים בנופשונים, ויחד עם רבקה כהן פעלה בוועדת הרווחה – פעילות שכללה ביקורים בבתי חולים. במשך 5 שנים הייתה רכזת קומה וקיימה מפגשי שכנים. גם היום שולה תמיד מוכנה לעזור לכל הפונה אליה. לשולה בן ושלוש בנות, עשרה נכדים וארבעה נינים.
נאחל לשולה, חברתנו, עוד הרבה שנים של חיים טובים, נחת מהמשפחה ומרץ להמשיך ולהעניק לסביבתה מטוב ליבה ומאישיותה המלבבת.