גלגולו של שם | מאת רינה דובדבני, דיירת אחוזת ראשונים
מור, נכדי השלישי, נולד בפריז, עיר האורות המקסימה, בעת שהוריו שהו שם בשליחות המדינה. לשמע הבשורה הנפלאה על הולדת הנכד, סבא ואנוכי אורזים את חפצינו וממריאים לפריז, לעזור לזוג הצעיר, ולערוך את חגיגת ברית המילה.
בבית היולדות הקטן והמהודר נערכת פגישה נרגשת עם היולדת והעולל הרך, הנראה כתינוק "היפה והמוצלח" שאי פעם נולד.
היולדת מוקפת בחברותיה הישראליות ובקרובי משפחה, אזרחי צרפת, שמקום מושבם בפריז ובסביבה. "מה יהיה שמו של התינוק?" אני מתעניינת. "שמו יהיה מור," עונה האם הצעירה והגאה.
"איזה שם יפה", אני משיבה, וניחוח שיר השירים עולה באפי, בושם "מור ולבונה". "כמה מתאים השם 'מור' לאימא סמדר, ולריח הטוב של פריחת הדובדבן," אני ממשיכה, וכולי שמחה וחדווה. החיוך על פניי קופא בשעה שאני מבחינה בהבעת פניהם החמורה של בני המשפחה הצרפתית, ובתימהון הנשקף מעיניהם למשמע המילה הריחנית והיפה "מור", הנאמרת בעברית.
"מור פירושו מוות", מעיזה ואומרת קרובת משפחה צעירה הבקיאה בשפה הצרפתית ובשפה העברית. "חייבים להחליף לילד את השם," היא אומרת בתקיפות ובנחישות.
דבריה משרים עליי לרגע פחד ואימה, ואני לוחשת בתחינה באוזנו של בני, האב הצעיר: "אולי אפשר להחליף את האות מ' באות א' והשם יהיה 'אור'?" הקרובה הצעירה המבינה את השפה, קולטת את הנאמר, חיוכה רחב ומאושר והיא אומרת בקול רם: "השם 'אור' הוא שם נפלא, פירושו בצרפתית זהב!".
כאן מתערב בני ופוסק: "לא 'אור' ולא 'דור' אלא 'מור' – אנחנו ההורים ואנו המחליטים".
בסתר ליבי אני קוראת: "הללויה!" הבעה של אכזבה וכאב נשקפת מעיני בני המשפחה המקומית, הם מבינים שהפור נפל, ועליהם לקבל את דין ההורים הקובעים.
כעבור כמה ימים, האב הצעיר, סבא ואנוכי הולכים למרשם התושבים בפריז, לרשום את הרך הנולד. "מה שם הילד?" שואל פקיד הרישום. "מור," עונה לו האב, וחיוכו רחב ומאושר.
למשמע התשובה פוער הפקיד את פיו ובפנים מבוהלות הוא מסתכל על בני, עלינו, ויש לי הרגשה שמייד יקרא לכוחות הביטחון שיוציאו את עדת המטורפים הניצבים מולו, ונראים לו שמחים ומאושרים.
"אני רוצה שתביאו מסמך מן השגרירות הישראלית שהשם 'מור' מקובל בארצכם. אני מסרב בכל תוקף לרשום ילד בשם כזה," אומר הפקיד.
"מקור השם הוא בתנ"ך", מנסה בני להסביר לאיש הצרפתי. "אם אתה רוצה שם של 'קדוש', הרי לפניך ספר המכיל את כל שמות הקדושים, בחר ממנו שם לילד," מציע איש הרישום.
מתוך הארה פנימית הנחה על האב הצעיר, הוא לוקח את ספר הקדושים, פותח בערך מ' ומוצא את השם "מוריה". כמי שמצא מציאה יקרה הוא מורה באצבעו על השם ומסביר ש"מור" הוא הזכר של "מוריה".
הפקיד חוכך בדעתו, ומתוך יראת כבוד לקדושים הוא מנענע לאות הסכמה, ורושם את מור הקטן בספר מרשם התושבים המקומי.
בגיל שלוש חוזר מור, נכדי השלישי, לישראל מולדתו, לתרבות שלו ולשמות המקובלים בארצו ובשפתו. מכל עבר הוא שומע ילדים וילדות הנקראים בשמו. "מור" לילד, "מור" לילדה, "מור" כשם משפחה.
הילד כולו מחמדים מזכיר לי את הגיבור משיר השירים "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב", וכולו "מור בשמים ולבונה". נכתב בספרי "נכדים זו שמחה".
מתוך "דבר ראשונים", עיתון אחוזת ראשונים
