האפרוחים, הגדי הקטן ואני | מאת עליה מרקדו, דיירת אחוזת ראשונים

נולדתי בישראל בכפר קטן, "בית חנן", שהוקם בראשיתו על ידי גרעין של השומר הצעיר מבולגריה. ההורים היו עסוקים בנטיעת הפרדסים ובעזרה בבניית בתי המגורים. שנה אחרי שנולדתי הגיעו מבולגריה סבתי וסבי, והם גידלו אותי ודיברו בשפת הלדינו. לסבי היה שרפרף קטן ומעדר, בעזרתו הקים בחצר ערוגות קטנות של ירקות שונים, וסבתא שלי הייתה אחראית עליי ועל צורכי הבית. 

כשהייתי בגיל שלוש קיבלנו בפעם הראשונה להקה של אפרוחים, וכיוון שבימים הראשונים צריך לחמם אותם, ו"בית האימון" שלהם לא היה מוכן, אימא אמרה לי שאני עוברת לישון בחדר של ההורים, ואת האפרוחים ישכנו בחדרי. אני סירבתי: "מה פתאום," אמרתי, "אני רוצה לישון עם האפרוחים." מאחר שהתעקשתי הם הסכימו. את רצפת החדר ציפו בנסורת עצים, הוסיפו אבוסי אוכל ומים ותנורי חימום, ואני נהניתי לישון בחדר חמים מלא ציוצים של אפרוחים וריח נעים של נסורת. למוחרת הרשו לי לשבת בין האפרוחים, כדי שלא אדרוס אותם. 

ליטפתי אותם, הם היו כה קטנים ורכים. דאגתי שכל אחד יאכל בתורו, אלה שלא אכלו ניקרו לי בסקרנות את הרגליים, והשמחה הייתה רבה. כעבור כמה ימים הם עברו לביתם החדש, ללול גדול עם חצר וארגזי הטלה. בלול הסתובב לו מדי פעם נחש שחור וגדול. למרות שפחדתי, הוא הושאר שם, כי הוא אכל את העכברים שהופיעו בלול מדי פעם, וזה היה טוב יותר מאשר לפזר רעל. באותה שנה קיבלתי גדי קטן ושובב עם שני פעמונים קטנים על צווארו. שיחקנו במרדפים קצרים. מדי פעם היינו נוגחים אחד את האחר במצח. כנראה שנראיתי לו כמו גדי. 

מדי פעם היה אוכל עלים מהירקות של סבא שלי, הוא את העלים ואני את הגזר. לפעמים הצטרפו למרדף שלושה אווזים שהסתובבו בחצר, והשמיעו רעש מחריש אוזניים בכל פעם שמישהו זר נכנס לחצר. לימים, כשניסיתי להיכנס הביתה דרך החלון, אחד מהם נתן לי "ביס" בישבן. עד עצם היום הזה אני זוכרת את ריח הנסורת וציוץ האפרוחים, את הגדי הקטן עם הפעמונים על הצוואר, ושלושת האווזים שהסתובבו בחצר.

מתוך "דבר ראשונים", עיתון אחוזת ראשונים, עיתון מס' 37