הכלבים שלי
מאת נעמי שורמן, דיירת דיור מוגן אחוזת ראשונים
הכלבה הראשונה שלנו במושב הייתה כלבה ששירתה במשטרה ויצאה לגמלאות. כלבה יפהפיה, "שחורה" קראנו לה.
לידי, כשישבה בכורסה שהוקצתה לה, הייתה יושבת עם רגליה הקדמיות משולבות זו על זו. היא אכלה בשר מורעל שפוזר במושב נגד צרעות, רצה בכל המושב כאילו נכנס בה שד, רצתה לשוב הביתה ונלכדה בגדר תיל.
אחריה היו לנו עוד מספר כלבים. "רמבו" היה כלב מעורב רוסי שחור. הוא מת כשהכיש אותו נחש, וכך גם הציל את ילדיי הקטנים ששיחקו ליד הנחש.
"ברק" היה כלב זאב גרמני. "בוני" הייתה כלבה לבנה כמו כבשה, שמתה בלידת הגורים שלה. "קליידי", שאותו קיבלנו יחד עם "בוני", נראה כאילו היה בגלגולו הקודם בן אדם ואפילו נסיך. הוא היה מקשיב לנגינה שלי על האורגן ומזיז את הראש לפי המנגינה. הוא היה מבין כל מילה שאמרתי לו.
"שילה" הייתה כלבה מסוג רוטוויילר, טובה ושקטה, ושיחקה עם הילדים. יחד איתה קיבלנו כלב אמסטף שרץ אחרי הטרקטורים שעברו בכביש ונדרס פעמיים. הוא וכל הכלבים שלנו – או שנאספו ברחוב, או במכלאות, או שהביאו לנו אותם חברים כדי שנטפל בהם.
כאן באחוזת ראשונים אני מתגעגעת לטפל בכלב. אבל אני מתנחמת בכך שלכל אחד מילדיי יש כלב. כשאני באה אליהם, הכלבים הם הראשונים שרצים אליי.
מתוך "דבר ראשונים", עיתון הדיירים של אחוזת ראשונים, יוני 2023
