השכונה של פעם | מאת יעל דגן, דיירת אחוזת ראשונים

לפני כך וכך שנים, לא מעטות בכלל, כשהיינו ילדים, שיחקנו משחקי ילדים של פעם: קלאס, חמור חדש, תופסת, חמש אבנים, איקס מיקס דריקס, משוך בחבל, סבתא סורגת, משחקי כדור שונים ולפעמים היינו עורכים 'א"ש לילה'. אני זוכרת בגעגועים את ימי הילדות ההם, הרחוקים, עם החברים מהכיתה ומהשכונה. בימים ההם כולם הכירו את כולם ודלתות הבתים לא היו נעולות. 

אימהות בישלו על פתיליה וריחות הניחוח היו מעוררים את הרעב. בימים ההם לא היו טלוויזיות ולא טלפונים, בטח לא טלפונים ניידים ומחשבים. כתבנו בעיפרון במחברות שחילקו לנו בבית הספר – מחברות דקות עם שורות או משבצות. מחקנו במחק את השגיאות ולא בזבזנו ניירות. 

מהניירות שהיה צריך לזרוק לפח האשפה הכנו אווירונים וסירות קטנות שהשטנו בגיגיות מים או בשלוליות. היו גם אוספי תמונות של שחקני קולנוע מפורסמים ויפים, מפיות יפות, "פרסים" עם דמויות של חיות, בולים, קופסאות גפרורים ושאר דברים קטנים שהיינו מחליפים בינינו. )דרך אגב, כשהיינו זקוקים לדבק – היינו מכינים אותו מקמח ומים.( כל כך הרבה שנים חלפו מאז והכול השתנה. הטכנולוגיות השתלטו על חיינו, גם האופנה והמחשב. 

מזמן לא ראיתי ילדים קופצים בחבל או משחקים בקלאס ברחוב. הילדים של היום עסוקים במשחקי מחשב. הילדים של ימינו לא קוראים ספרים ולא מחליפים ספרים בספריות ציבוריות. כל יציאה לבילוי היא יציאה לקניון ולקניות של כלום. בגדים ונעליים לא עוברים מהילד הגדול לילד הקטן או לבן או בת הדוד. 

החנויות מציעות לילדינו שלל מוצרים שאין בהם צורך אך הם ארוזים באריזות יפות ומפתות, והילדים אינם עומדים בפניהם ומבקשים שוב ושוב רק לקנות. בתינו מלאים חפצים מיותרים מפלסטיק המזהם את הסביבה ואינו מתכלה. התרבות הייתה ל"אין תרבות", האלימות חוגגת, והשפה – אבוי לאותה שפה. איש הישר בעיניו יעשה. איפה אתם הורים יקרים? מדוע אינכם מחנכים את ילדיכם ברוח של יצירה, תרבות ואחווה? האם הכסף יענה את הכול? והנפש, מה איתה, עם הנפש הרכה?

מתוך "דבר ראשונים", עיתון אחוזת ראשונים, עיתון מס' 37