חברה ותמיכה קהילתית סביב השעון בדיור מוגן

רבות נכתב על כוחם של הקהילה והחברה ועל תרומתה הרבה, הבריאותית והמנטלית, לאדם.

בגיל השלישי, כשחלק מהאנשים מוצאים עצמם לבדם, ללא תעסוקה מספקת, לחברה ולתמיכה קהילתית יש חשיבות רבה עוד יותר – ואלו תורמות לא רק לאיכות החיים, אלא פעמים רבות גם להארכתם.
באחוזות רובינשטיין, רשת הדיור המוגן הפרטית הגדולה והמובילה בישראל, שמים דגש על חיי קהילה עשירים, ועל חיים בעלי עניין ומשמעות סביב השעון: במפגשים, באירועים וערבי תרבות, בחוגי ספורט ואומנות, בטיולים, בפעילויות יומיומיות ואף בעשייה התנדבותית ברוכה ומעצימה.
האחוזות והדיירים מספקים מעטפת ותמיכה חברתית לדיירים חדשים, על מנת להפוך את התאקלמותם לטובה ונעימה, ותמיד מרגש לראות כיצד גם בגיל השלישי נוצרות חברויות נפש קרובות ומעצימות.
שוחחנו עם כמה מדיירי האחוזות כדי לשמוע על החיבור שלהם לקהילה שסביבם, על תמיכה שלה זכו, ועל השינוי החברתי שהתחולל בחייהם מאז המעבר לאחוזה.

יצירה וקהילה

גלעד הראל עבר עם אשתו אורה לאחוזת ראשונים לפני כעשרה חודשים. "עברנו מבית קרקע באשדוד לדירה חביבה מאוד באחוזה, ואנחנו אוהבים מאוד את המקום", הוא מספר.
עוד בטרם עברו לאחוזה, לאחר שיצא לגמלאות, החליט גלעד לממש תחביבים שעד אז לא היה לו את הזמן ליישמם; התחביבים הללו קיבלו פנים חדשות ומרגשות עם המעבר לאחוזה.
התחביב הראשון שאימץ גלעד היה צילום. אחרי הכשרה קצרה הוא המשיך לחקור את התחום ולהתפתח בו, וכיום יש ברשותו כ־120 אלף תמונות שצילם (!).
לאחר המעבר לדיור מוגן התעורר רעיון: "הצעתי בסקפטיות למנכ"ל האחוזה עודד מור להפיק תערוכה של מקבץ מהתצלומים שלי, ולהפתעתי הוא התלהב מהרעיון וקידם אותו".
תערוכת הצילום של גלעד הוצגה באחוזה, והיוותה מקור למפגש חברתי. וכך מבלי שבכלל כיוון לכך, הפכה היוזמה של גלעד להצלחה כפולה – בזכות המפגש ובזכות השיח שנוצר סביבה.
"יכול להיות שהאהבה שלי לצילום נתנה אור לאחרים, ואני שמח אם זה כך. כשהתחלתי ללמוד צילום, קבעתי מראש שלא אתפרנס מזה".
הוא מציין שמאז התערוכה, הוא העלה רעיון נוסף שהתקבל גם הוא בברכה – תמונה שבועית מתחלפת בלוח המודעות בכניסה. "אני מקווה שדיירים נוספים ישתמשו ביוזמה הזו, ויציגו תצלומים שצילמו".

לפני כארבע שנים התחיל גלעד ללמוד לנגן על חליל צד, וגם האהבה הזו התגלתה כבעלת תרומה רבה לקהילה, כשבאירועים שונים הוא מנעים את זמנם בנגינה.
"אומנם אני כבר לא יכול לקפוץ למרחקים", הוא מציין בהומור, "אבל אני במיטבי, ושמח שיש לי את האפשרות לפתח תחביבים. אם יש בהם ערך לאחרים, זה משמח אותי מאוד. אני חושב שהחיים בקהילה פעילה, כשכל אחד תורם מכישוריו יכולים להעשיר מאוד את חיי החברים.
אחד יכול לתרום מכישרון השירה, אחת תספר סיפור, אחר יעזור בסידור המקום, וככה לדעתי צריכה להתקיים קהילה בריאה. אין קל יותר מאשר לקנות תרבות בכסף, ואין בזה פסול. אבל כשהקהילה עצמה תומכת ותורמת מעצמה לפעילות התרבותית זה מעצים אותה עוד יותר".

החיוך מניב חברויות, תמיכה וקשרים

נעמי אהרוני עברה עם בעלה יוסף לאחוזת ראשונים לפני כשנה. עבודתה המקצועית במכוני הפיזיותרפיה בקופות החולים התיישבה ככל הנראה בקו ישר עם הדנ"א שקיים בה – לעזור לזולת. "כשיצאתי לגמלאות התחלתי להתנדב, ומצאתי שזה עושה לי כיף גדול. זכיתי לפידבק טוב על העשייה הזו". פעילותה ההתנדבותית התקיימה במסגרות שונות כמו יד שרה, עמותת עזרה ועוד.
על הקליטה באחוזה היא מספרת: "החלטתי שהצורה הכי טובה להיקלט ולהכיר אנשים זה פשוט לקום בבוקר, לרדת ולהתערבב בפעילויות. להגיד שלום עם חיוך. כשאני מחייכת זה מניב תמיד חברויות. אנשים מעוניינים בקרבה של אדם שמקבל אותם בפנים מאירות. בנוסף, בכל מקום שראיתי שנחוצה עזרה הרמתי את הכפפה והצעתי את עזרתי".
נעמי הצטרפה ליוזמות המבטאות תמיכה קהילתית של צוות האחוזה והדיירים, כמו למשל ארגון התור לבדיקות קורונה. "אני חושבת שאפשר להרוויח המון כשמציעים תמיכה לאחרים. לי זה נתן המון במהלך השנים, ופתח לי דלת לחברויות חדשות גם באחוזה. אני לא עוזרת מתוך אינטרס כלשהו, הערך של העשייה נוצר מעצמו. התרומה לקהילה מחממת לי את הלב".
היא משחזרת את הקליטה שלה באחוזת הראשונים, ונזכרת שפנו אליה בשאלה תמה: "את חדשה?" ומיד צרפו אותה למעגל החברתי. "אני עושה היום את מה שעשו עבורי. ראיתי השבוע אישה שעמדה לבד. שאלתי אותה אם היא חדשה, והיא אמרה שעדיין לא, היא במועדון הידידים של האחוזה. אמרתי לה – 'יופי, אז בקרוב תהיי חדשה' וצירפתי אותה לשיחה".

הבחירה להיות מוקפת

חנה גל עברה לאחוזת פולג מקיסריה לפני כשנה וחצי בעקבות נסיבות בריאותיות של בעלה וצורך בתמיכה. "כשנקלעתי למצב הזה, חשבתי על כך שאני רוצה להיות בסביבה שבה לא אהיה לבד. בדקתי הרבה מקומות, ובחרתי באחוזת פולג. אני אוהבת מאוד את המקום, ומרגישה מחוברת לקהילה", מתארת חנה את ההחלטה לקחת את האחריות על איכות חייה. "זו אחת ההחלטות הכי חכמות שעשיתי. כשאני חוזרת מהביקורים אצלו, אני מתקבלת באהבה באחוזה, וזה מרים לי את המורל. יש פה תמיד פעילויות וקהילה של אנשים, ובמקום שאשקע למחשבות מעציבות, אני מוצאת את עצמי עסוקה – הולכת למפגש עם הבנות, הולכת לסרט או להרצאה".
חנה מדברת על תמיכה קהילתית מרגע שכף רגלה דרכה באחוזת פולג: "הצוות מאוד תמך בי בזמן הקליטה. הם התקשרו, ועודדו אותי להצטרף למסיבת הקיץ שנערכה בזמן שעוד פרקתי את הארגזים. בהתחלה חשבתי שאוותר, אבל הם התעקשו שאגיע. עדיין לא הכרתי אנשים, ומיד כשנכנסתי למסיבה, הם הקיפו אותי ונתנו לי תחושת שייכות. במקביל הם חיברו אותי לדיירת חדשה, וככה זה לאט־לאט נבנה".

היא מציינת שלצד התמיכה לה זכתה מהצוות הדומיננטי בעת קליטתה, ננקטו יוזמות פרטיות מצד השכנים שחיממו מאוד את ליבה. "יש פה מנהג יפה שכשנכנס דייר חדש מעדכנים על כך בוואטספ של האחוזה, ומיד מתארגנת קבוצה של כמה אנשים, שמזמינים את המצטרפים החדשים אליהם הביתה. באותו שבוע הוזמנתי לכמה מפגשים בבתים. כיום אני חלק מסבב אירוח של מפגשים בבתים. אנחנו נפגשים בהזדמנויות שונות, לפעמים בימי שבת בבוקר, או עושים ארוחת משותפות וכן הלאה".

היא נזכרת במחווה מרגשת שהגיעה משכנתה שולה, שביום כניסתה קיבלה אותה עם זר פרחים: "זה חימם לי את הלב". היא מתארת בנוסף את כוחן של הפעילויות ביצירת החיבור בין הדיירים, "במסגרת החוגים הכרתי עוד אנשים וחיזקתי קשרים. מהר מאוד כבר לא הרגשתי שאני חדשה. יש פה הרגשה של בית". היא מסכמת את נקודת מבטה: "אני מרוצה מאוד מההחלטה שקיבלתי. החברות מקיסריה אומרות לי שרואים בעיניים שלי את השינוי שעברתי לטובה".

טל שפריר, עובדת סוציאלית באחוזת צהלה, מאירה על יתרונותיה של תמיכה קהילתית מזווית מקצועית ועל בסיס ניסיונה המקצועי. "אני רואה את המשמעות העצומה שקיימת ביציאה מדירה, בכל אחת מהאחוזות, אל תוך קהילה ולמפגש עם אנשים. אפשר להישאר בדירה ככל שרוצים, וגם לרדת ללובי לפגוש אנשים. האחוזה מציעה עיסוקים, כל אחד ואחת לפי תחומו התעניינותו או רצונו להגשים למידה שלא התאפשרה לו לעשות עד כה. כך שאפשר למלא את הזמן, ולהיות עסוקים. מעבר לזה, האחוזה מספקת תמיכה וביטחון בדרכים שונות, אחת הדוגמאות היא הידיעה שתמיד יש מענה כלשהו מהמרפאה, וזה כמובן מרגיע מאוד".

טל מציינת את השינויים הרבים המתרחשים בשלב זה של החיים, ומתארת יוזמה שהגיעה מצד קהילת הדיירים והתפתחה בזכותם: "במסגרת תהליך הקליטה קיימנו שישה מפגשי תמיכה לקבוצות הדיירים החדשים. המפגש נועד להיכרות, ובמהלכו ניתן מידע חיוני וחברותא. במקביל הם השתלבו בחיי הקהילה דרך הפעילויות באחוזה. לאחרונה עלה הצורך שלהם להמשיך להיפגש. בהקשבה לכך יצרתי תוכנית במתכונת של רכבת. הקבוצה פעילה כל הזמן, ואנשים 'עולים' בזמן הקליטה, ומחליטים 'לרדת' כשהם מרגישים שזה נכון להם. המטרה היא לייצר חממה קטנה לצד כל הפעילויות שמתרחשות באחוזה, ולהעניק תחושה של שייכות וקרבה אמיתית".

רבות הדרכים לתמיכה קהילתית

אומרים שהאדם מוצא משמעות לא פעם בזכות חיי החברה. כאשר, כפי שמתארים זאת דיירי האחוזות, הדרך לשם מגוונת ושונה. אין דרך אחת שטובה מאחרת, וכל אדם בדרכו מוצא את שביל הזהב שמוליך אל האוצר – תמיכה קהילתית. יש שנותנים ומקבלים תמורה מבלי שביקשו, יש שיוזמים את הקשר, ויש שנהנים להיאסף בחמימות ולנוע עם הלך הרוח של הקבוצה. רבות הדרכים להשגת תמיכה, וטוב שכך.