השכונה שלי | מאת מירי ליזרוביץ, דיירת אחוזת ראשונים
בילדותי המוקדמת גרתי בשכונת "אביבה" במזרח העיר ראשון לציון. גרנו בבית קטנטן בשיתוף עם משפחה נוספת. אין לי כמעט זיכרונות מהתקופה ההיא, מאחר שבגיל שלוש קיבלה משפחתי בית קטן בשכונה חדשה שנבנתה סמוך לחולות במערב העיר, ונקראה "שכונת הפועלים".
נבנו בה גן ילדים ובית ספר חדש שאיכלס שמונה כיתות. חלק מהילדים היו תלמידי בית הספר "חביב" שעברו לגור בשכונה החדשה. השכונה נבנתה "בסוף העולם" מערבה. בקצה השכונה היו רק חולות ועצי אקליפטוס, אבל כילדים אהבנו מאוד את השכונה.
לכל בית הייתה חצר צמודה ששימשה למשק עזר. לנו היה לול תרנגולות, שתי עיזים שאימי חלבה והכינה מחלבן גבינות טעימות להפליא, וגם בריכה קטנה ובה שטו שני ברווזים. לאחי הגדול היה חמור קטן והוא רכב עליו בכיף גדול. לימים ביקר בשכונה קמיל הויסמנס, שהיה ראש ממשלת בלגיה, ויושב ראש בית הנבחרים, ולאות הוקרה הוחלף שם השכונה ל"בית מעון" שזה תרגום שמו לעברית.
גם בית הספר שלנו קבל את שמו "בארי" על שם ברל כצנלסון – שם המתאים לשכונת הפועלים. רק זיכרונות טובים יש לי מהשכונה. אומנם לא היו כבישים ומדרכות אבל אנו הילדים נהנינו לקפוץ בשלוליות, לשחק קלאס וחמש אבנים, מחניים ומחבואים.
לא נעלו דלתות, לא היו טלפונים, כך שביקרנו זה אצל זה בלי הודעה מוקדמת. השכנות הייתה מאוד קרובה, והייתה עזרה הדדית בין התושבים. אלה היו ימים שלא יחזרו לעולם ונשארו רק בזיכרונות. השכונה שלנו הייתה דוגמה ומופת לפתגם "טוב שכן קרוב מאח רחוק."
מתוך "דבר ראשונים", עיתון אחוזת ראשונים, עיתון מס' 37
