לאקי – חיית המחמד שלי

מאת רנה פוגל, דיירת דיור מוגן אחוזת ראשונים

לאקי חייתה איתנו 21 שנים, בחיי כלב זה הרבה מאוד.

רק המחשבה עליה מעלה בי געגוע. היא הייתה חלק מחיינו, מחיי משפחתנו, וככה התייחסנו אליה.

קיבלנו אותה מאימא שלי (שאצל חברתה המליטו הרבה גורים), והיא הייתה כדור לבן רך נעים ומקסים, גרמה לכולם להתאהב בה מייד.
זו הייתה כלבת פודל מעורבת, חכמה מאין כמוה, רגישה לכל בעיותינו. כשהיינו עצובים היא גם כן הייתה, וכששמחנו – היא שמחה, קיפצה, וכשכשה בזנבה המקסים.

כבת בית פינקתי אותה, נהגתי לבשל לה ארוחות מבושלות (גרונות עוף) זמן ממושך בסיר לחץ, ואחר כך טחנתי במיקסר (כמובן ש"בונזו" לא בא בחשבון).

הילדים היו משוגעים עליה. היא ישנה במיטותיהם וכן במיטתי, חיממה את כפות רגליי, ובאמת היה לי "כיף". חיבקנו ונישקנו אותה, והיא החזירה אהבה.

היא הייתה שומעת את מכוניתו של אהרון ממרחקים רבים, ועמדה ליד הדלת כדי לקבלו באהבה. לאקי נסעה עימנו גם לשליחות בחו"ל וכן לחופשות מולדת, כך שהיה לה כרטיס "הנוסע המתמיד".

באחת הפעמים שהיה עליי לנסוע למספר ימים, והפקדתי אותה בפנסיון לכלבים – כשחזרתי הסתבר שלא אכלה ולא שתתה כל העת. קיבלתי אותה רזה, דיכאונית, ומסכנה מאוד, וכל הדרך החזיקה בשתי ידיי ולא נתנה לי לאחוז בהגה, מי יודע נפש כלבו? ובימים הבאים הלכה אחריי מחדר לחדר והחזיקה ברגליי, פחדה כי אנטוש אותה שוב, נפש טובה ונעימה.

וכשהזדקנה – כבר לא קיפצה, עיניה כבו, נתקלה בחפצים, לא שלטה, הגיע יומה, והיה עליי לעשות מעשה – ולהרדימה. וידעו כל בני הבית על הכול, ובכל זאת הילדים לא דיברו איתי מספר שבועות… 

** מתוך "דבר ראשונים", עיתון הדיירים של אחוזת ראשונים, יוני 2023