מוזיקה אני מדברת אליך
ישנם יתרונות רבים – בריאותיים, מנטליים וחברתיים, לעיסוק במוזיקה ואפילו להאזנה פשוטה לה. דיירים מאחוזת בית הכרם בירושלים ואחוזת צהלה תל אביב מספרים על אהבה למוזיקה שלא נגמרת, על הפעילות המוזיקלית הענפה באחוזות ועל השפעתה החיובית על חייהם בבתי הדיור המוגן
על יתרונות המוזיקה ונפלאותיה נכתבו ועוד ייכתבו מאמרים, מחקרים וספרים רבים העוסקים ביתרונות הגדולים של האומנות המופלאה הזו: מהנאה, עונג והתרוממות רוח, דרך העלאת אנרגיה ומרץ ועד לשלל תכונות תרפויטיות והשפעה קוגניטיבית על פעילות המוח.
הגיל השלישי הוא זמן מצוין, מבחינה בריאותית ומנטלית, לחזור לאהבות מוזיקליות קודמות או לפתח תחביבים מוזיקליים חדשים. לכן, בין עשרות הפעילויות והחוגים היומיומיים בבתי הדיור המוגן של אחוזות רובינשטיין גם למוזיקה יש מקום של כבוד – בשירה ובנגינה במקהלות, בחוגים ובהרצאות, התורמים כולם לאיכות החיים ולתחושות האושר של הדיירות והדיירים.
לקריאה נוספת במגזין הגיל השלישי:
כוחם הגדול של ריקודים
המנצחת מיה שביט מחזירה מבוגרים למוזיקה שעלייה גדלו
ורדה עוזיאלי מספרת על האהבה הגדולה למוזיקה
מוזיקה בדיור המוגן: "להגשים את החלום – ולנגן על חליל"
לאה שץ סופר, בת 83, מראשוני הדיירים באחוזת צהלה תל אביב (מתגוררת באחוזה החל משנת 2006), ויו"ר עמותת דיירי הדיור המוגן הארצית, שרה במקהלת האחוזה כבר כ־14 שנה.
לאה מספרת שיש לה פינה מיוחדת בלב למוזיקה קלאסית, אולם היא פתוחה גם לסגנונות נוספים. "אני באה מבית מוזיקלי מאוד", היא אומרת. "למדתי פסנתר בילדות, ומאז המוזיקה תמיד בסביבה. אחד הרגעים המשפחתיים המוזיקליים האהובים עליי היו כשהבת שלי ניגנה על קלרינט, הבן על תופים ואני על פסנתר וכך יצרנו תזמורת קטנה בבית".
לאה היית פעילה מאוד במשך שנים בוועד הדיירים בבית, עד שלפני שמונה שנים החליטה לפרוש ממנו. "שאלו אותי מיד 'מה תעשי' וחשבתי שזה הזמן להגשים את החלום שלי – לנגן על חליל צד", היא מספרת. מנצח המקהלה, איציק ינקלביץ, עודד אותי לנסות וחשבתי לעצמי: מה כבר יכול להיות? וזה הצליח".
היא ממשיכה ומספרת כיצד התגלגלה במקרה שיר חגי, סטודנטית מתלמה ילין, לאחוזה במסגרת פרויקט לימודי. "שאלתי אותה אם תרצה להיות המורה שלי, והיא אמרה: 'בואי ננסה' ומאז אנחנו ביחד. אני מתאמנת בנגינה, וזה כל הזמן משתפר עוד קצת".
כיום לאה היא חלק מהרכב קטן שמנגן קונצרטים בתדירות של פעמיים בשנה. איתה מנגנים פסנתרן צעיר והמורה שיר. "אנחנו יוצרים גם תוכניות, וזה נחמד מאוד".
לצד זאת, לאה ממשיכה לשיר במקהלה בניצוחו של ינקלביץ. " איציק מביא רפרטואר מעניין של שירים ישראליים. לפעמים הוא כותב עבורי תווים לאחד העיבודים ששרה המקהלה. מעבר לשירה, אני מלווה את המקהלה גם בנגינה".
במקהלת אחוזת צהלה חברים כיום 23 דיירים, והדלת פתוחה תמיד לקלוט חברים חדשים.
"אנחנו שרים יחד כבר כל כך הרבה שנים, וכל הזמן מצטרפים עוד דיירים. יש הווי מיוחד של חברי המקהלה. בכלל, השירה היא חלק אינטגרלי מהאחוזה ומהחיים הנהדרים והשמחים כאן.
לי המוזיקה עושה טוב בהרבה מובנים – משמחת, מרגיעה ואני מאמינה שגם גורמת לי להיות חדה יותר – ובריאה יותר".
———————————————————
מעוניינים לשמוע פרטים נוספים על אחוזות רובינשטיין?
התקשרו ונשמח לעזור: 3616*
———————————————————
אהבה למוזיקה, הומור ומצב רוח טוב
אין הכרח להתמצא בנגינה או אפילו לשיר בשביל להתאהב במוזיקה על כל גווניה, כפישמעידה דליה רייכמן, בת 74, דיירת אחוזת בית הכרם בירושלים.
דליה מספרת על אהבתה למוזיקה ועל החיים עם המוזיקה, הנמצאת כמעט תמיד בסביבתה, ובמיוחד כשהיא מול המחשב, כותבת ומעצבת בו ספרי תמונות. "אני מאזינה למוזיקה מהדיסק שבמחשב או מתחנת רדיו והיא תמיד מרגיעה ומשפרת את מצב הרוח", היא מספרת. "המוזיקה עושה לי מצב רוח טוב".
מלבד האזנה, מאז שהגיעה לדיור מוגן אחוזת בית הכרם דליה נהנית מתכנים מוזיקליים מרתקים ומההעמקה ביצירות מוזיקליות. אני מצטרפת להרצאות האיכותיות שמציעה האחוזה מדי יום, ופעם בשבוע מוקדשת הרצאה לנושא מוזיקלי כלשהו, היא מספרת. "לאחרונה, למשל, הייתה הרצאה על ההומור במוזיקה. המנחה השמיע קטעים והראה סרטונים של יצירות שאני מכירה, ובכל זאת אף פעם לא שמתי לב להומור שנמצא בתוכן. נפתחה בפני דרך חדשה להבין את היצירות, ויצאתי עם חיוך מההרצאה".
דליה עברה לאחוזת בית הכרם לפני 13 חודשים. "הבת שלי היא זו שעודדה אותי לעבור. היא דאגה שאני לבד. עברתי ואני שמחה על כך. מאוד נוח לי פה. יש פה הכול – פעילויות, הרצאות טובות לגיל השלישי, בריכה וחדר כושר והאנשים נחמדים מאוד. בצמוד אלינו יש מרכז מסחרי עם מסעדות, חנויות וסופרמרקט. אני יוצאת וחוזרת לשקט של האחוזה. הבת שלי מרוצה מאוד שאני כבר לא לבד, ואני מרוצה שאני כאן".
חיים עם מוזיקה
יש המנצלים את הזמן הפנוי כדי לחזור במלוא התנופה לאהבות ישנות, וליהנות מהיתרונות המובהקים של מוזיקה.
גידי שילה, בן 81, המתגורר באחוזת צהלה, מספר כי חזר לנגן בקלרינט לפני 16 שנה, לאחר נתק של 47 שנים מכלי הנשיפה.
גידי, שגדל עם אם מורה לפסנתר ואבא מוזיקלי מאוד, זוכר את הרגע שהאיר את עיניי הוריו לכישרונו. "בביקור בבית של חברים מצאתי חלילית, לקחתי אותה והתחלתי לנגן את היצירה 'בולרו' של ראוול", הוא מספר. "בעקבות זאת קנו לי הוריי את הקלרינט. באותו זמן למדתי בביה"ס החקלאי בסמוך לחולון, והתגוררתי בפנימייה של ביה"ס. פעם בשבוע בשעות הערב רכבתי באופניים מרחק של כ־10 ק"מ לבית המורה למוזיקה וחזרתי בלילה לפנימייה. הייתי בן 15. אני בטוח שנסיעה כזו לא הייתה עולה על הדעת בימינו".
גידי ניגן עד גיל 18, אז התגייס לצבא. הוא אותר לקורס טיס ועבר אותו בהצלחה. לאחריו שימש כטייס בחיל האוויר ולאחר מכן טייס באל-על – עד ליציאתו לגמלאות. "במשך כל השנים האלה לא ניגנתי, אבל כשיצאתי לפנסיה בגיל 65, אשתי קנתה לי קלרינט ומאז אני שוב מנגן".
על החזרה למוזיקה אחרי שנים הוא אומר: "מי שלמד מוזיקה, כמו כל מיומנות אחרת, יודע למצוא את הדרך חזרה. כיום יש לי יותר זמן להתאמן ולנגן, מאשר היה לי בעבר – במיוחד מאז שעברתי לאחוזה לפני כשנתיים עם רעייתי, ריטה. לפני המעבר גרנו בבית פרטי ברמת השרון והייתה הרבה עבודה של תחזוקה וגינון. מאז שעברנו יש לי הרבה יותר זמן פנוי, ואם יש בעיה כלשהי – אני מרים טלפון לגורם האחראי בבית וזה מיד מסודר. החיים כאן מאוד נוחים וטובים, אנחנו ממשיכים בחיים הרגילים שלנו, אבל עם הרבה יותר אפשרויות של בילוי ותרבות, נוחות וביטחון. המוזיקה והעיסוק בה רק מוסיפים לכך".
גידי מנגן באחוזת צהלה באירועים מיוחדים, ובנוסף שר במקהלה של האחוזה. לאחרונה התחבר לנגן שהוא מורה למוזיקה, ומתמקד במוזיקת כליזמרים, וכך נחשף לסגנון נוסף חדש. "הסגנון שלי הוא הז'אנר הקלאסי. אני מנגן מיצירותיהם של המלחינים הגדולים – בטהובן, קרל ובר, שופן ועוד, אבל תמיד טוב ללמוד סגנונות חדשים", הוא מסכם. "מבחינתי בחזרה למוזיקה יש גם חזרה מרגשת לילדות. זה עושה לי הרבה טוב".
באחוזות רובינשטיין, רשת הדיור המוגן הפרטית המובילה בישראל, נהנים הדיירים מחיי תרבות ופנאי עשירים במיוחד. מוזמנים להמשיך לקרוא על האחוזות ועל החיים של דיירי הדיור המוגן
