לשמור על קשר עם המשפחה בדיור מוגן: דיירי אחוזות רובינשטיין מספרים על קשריהם הקרובים עם הילדים והנכדים, שרק השתבחו אחרי המעבר לאחוזות

אחת השאלות שאנו באחוזות רובינשטיין מרבים לשמוע מאנשים המתעניינים במעבר לאחת האחוזות היא – כיצד המעבר משפיע על הקשר עם בנות ובני המשפחה?

לשמחתנו, התשובה לכך, המגובה בניסיון רב של דיירינו, היא כי ברוב המכריע של המקרים המעבר עושה רק טוב לקשר עם המשפחה. לאחר המעבר לאחוזות, עולמם של הדיירים מתמלא בתכנים ובחברה, והם זוכים לביטחון אישי ורפואי ולסיוע בכל הנדרש להם. כך, הילדים ו/או הנכדים אינם צריכים לדאוג עוד להוריהם ביומיום, ומערכת היחסים עם בני המשפחה יכולה רק להתחזק.

כחלק מהרצון לשמור על הקשרים ולהעמיקם, באחוזות רובינשטיין מקיימים יוזמות ומפגשים מורחבים רבים שפונים גם לבני המשפחה של הדיירים: ארוחות חג, פעילויות ליום המשפחה, פעילויות ספורט משותפות, הרצאות של בני משפחה באחוזות, ימי כישרונות צעירים, ימי כיף לנכדים ולנינים ועוד.
מעבר לכך, כל אחוזה פתוחה כמובן לבני המשפחה 365 ימים בשנה, ומעודדת את הדיירים להזמין את בני משפחותיהם לבלות איתם בדירותיהם, ואף ליהנות מחלק ממתקני האחוזה.

כדי לשמוע עוד על השמירה על הקשר עם בנות ובני המשפחה, ועל ביקור המשפחה בדיור המוגן, שאלנו על כך כמה מהדיירים שלנו. הנה מה שהם מספרים:

יוצרת באחוזה ביחד עם הנכדה

לילי שניצר היא אימא לשניים, סבתא לשישה וסבתא רבא לתשעה נינים.
לילי מתגוררת באחוזת צהלה, דיור מוגן בוטיק בצפון השקט של תל אביב, מזה כ־12 שנה, בהן היא שומרת על קשר הדוק עם כל בני המשפחה. "כל החיים הענקתי למשפחה חום ואהבה, והיום אני זוכה לקבל מהם הרבה אהבה ותשומת לב, וממשיכה להחזיר להם באותה מידה", היא מתארת את תמצית הקשר. "הדבר החשוב הוא להמשיך ולהתעניין, להיות מעורבת, וככה הצד השני ירצה שנהיה חלק מהחיים שלו".

לילי מספרת שהיא נענית לכל הזמנה שמגיעה מהנכדים: "אחד הנכדים הציע שנלך יחד לארוחת בוקר לפני שהוא יוצא לעבודה, אז נפגשתי אתו; נכד אחר הציע שאצטרף אליו לארוחת ערב. זה גורם לי לאושר רב. בשישי בערב אני תמיד מתארחת אצל אחד הילדים, ככה שהקשר הוא טוב מאוד".
היא מציינת בגאווה את הקשר הנפלא גם עם הנכדות, שאיתן היא סועדת מדי פעם בבתי קפה בתל אביב ובאחוזה. "אני יוזמת שיחה, שואלת שאלות, כי אם לא אשאל הן לא יספרו. הן מספרות ואני נותנת עצה. באחת הפעמים אמרה לי הנכדה – 'סבתא, את יודעת, עשיתי מה שאמרת לי, וזה עבד'. זה שימח אותי כל כך".
הקשר המשפחתי מתבטא גם ביצירה: עבודת אומנות משותפת של לילי ונכדתה דנה, שנוצרה באחוזת צהלה, מוצגת כיום על קירות האחוזה. במסגרת לימודיה לתואר שני בתרפיה באומנות, דנה הציעה לסבתה ליצור יחדיו פרויקט משותף שבו לילי תסרוג משטחי צמר שיחוברו ליצירה אחת גדולה. "מאוד התרגשתי מההצעה; אני סורגת כבר שנים בובות וחיות מצמר. יש כ־400 יצירות שלי שמפוזרות בעולם", מספרת לילי.

דנה ולילי החלו להיפגש פעמיים בשבוע באחוזה, וכעבור פרק זמן של עשייה מהנה ומשותפת, נוצרה תמונה גדולה ומרהיבה בגודל של 1.40 מטר על 1.70 מטר, שתלויה כיום בלובי של האחוזה. "כל מי שרואה את התמונה אומר שזו עבודה יפה מאוד", אומרת לילי.
לילי ודנה הופיעו בתוכנית הבוקר של פאולה ולאון, וסיפרו על הזמן המשותף ועל הקשר שהלך והתהדק. הפרויקט המוצלח לא השביע את רצונן להמשיך ליצור יחד, ועל כן עד היום הן נפגשות באחוזה באופן קבוע לסריגה וליצירה.

מסדנת אפייה ועד עצה טובה

חנה ורפי מלכא מאחוזת פולג, דיור מוגן יוקרתי בסגנון כפרי בשרון, עומדים בראש משפחה ענפה ומגובשת. הם שומרים על קשר חם וקרוב עם ילדיהם ונכדיהם, מקטן ועד גדול, גם על ידי טיפוח תחומי עניין משותפים. "לפעמים מגיעות אליי הביתה הבנות או הנכדות ומבקשות ללמוד להכין מאכל מסוים, אז אני מזמינה אותן לעשות אצלי בבית סדנת בישול או אפייה", מסבירה חנה.
לבעלה רפי הייתה קריירה מפוארת בשב"כ, דבר המוביל לבקשה שחוזרת על עצמה מצד הנכדים – לקבל עצה טובה או להרצות בפני קבוצת בני גילם על אירוע ביטחוני שהתרחש בתקופת שירותו. הבקשות האלה נענות כמובן בשמחה. "הם בורכו בסבא טוב", מפרגנת חנה לבעלה.

חנה ורפי מתגוררים באחוזת פולג כשלוש וחצי שנים. הם הורים לשלוש בנות וסבא וסבתא ל־10 נכדים ונכדות – שגילם נע מ־9 ועד 29 שנים. חנה מספרת על הסיבה שהביאה אותם להחלטה לעבור לאחוזה, שגם היא משפחתית במיוחד. "כשהילדות עזבו את הבית, הצענו להוריי שיעברו להתגורר אצלנו, ושימשנו להם כבית דיור מוגן במשך כעשרים שנה. זה היה רעיון נהדר. היה לנו בית גדול מאוד, וקומה אחת הייתה שלהם. לאורך הזמן דיברנו על זה, רפי ואני, והחלטנו שכשנגיע לגילם נעבור לדיור מוגן, וזה מה שעשינו. באותו זמן התגוררה הבכורה שלנו באנגליה, וכעבור זמן היא עברה לגור ביישוב עין שריד. המרחק אליה התקצר משמעותית, והיה פיצוי עבור התקופה שבה היא הייתה רחוקה".

מניסיונה האישי, חנה סבורה כי חשוב להצטרף לדיור מוגן מוקדם ככל הניתן: "כשמקבלים החלטה לעבור, לא משחקים איתה. האפשרות הזו נפלאה כשמרגישים במיטב, ואפשר ליהנות מכל הפעילויות – לפגוש חברים, להשתתף בפעילויות, וכל זאת מבלי שצריך לבקש עזרה".

על הדרך בה היא ורפי שומרים קשר עם המשפחה היא מספרת: "מדברים בטלפון, יש גם קבוצת וואטספ משפחתית פעילה מאוד, ונפגשים כמובן באירועים ובארוחות משפחתיות".
היא מוסיפה שהקשר שלה עם הבנות מבוסס על חברות. "כשהייתי נערה התלוננתי בפני אימא שלי על כך שאין לי אחיות, והיא אמרה לי שכשיהיו לי ילדות, הן יהיו החברות שלי. זה באמת מה שקורה". היא מוסיפה, שמכיוון שחמימות הקשר עוברת הלאה בכל ענפי המשפחה, "הבנות בקשר מצוין ביניהן, וכך גם בני הדודות".

הרגישות והקבלה של סבא רפי וסבתא חנה את דור הנכדים מתפרשת מצידם כמובן מאליו.
"אנחנו מבינים שהם עסוקים, ויודעים שכשהנכדה מגיעה לסופ"ש מהצבא, היא רוצה לבלות עם החברים". ובכל זאת, חנה ורפי נהנים מאוד מביקור המשפחה בדיור המוגן: "הדלת שלנו פתוחה לכל ביקור כשנוח להם, ולשמחתנו הם אוהבים לבקר אותנו כאן ונהנים מהמעבר שלנו לאחוזת פולג, שהיא מקום פורח ומאיר פנים".

ביקור משפחה בדיור מוגן: הבנות הצטרפו לשיעור ניה

עטרה אורן מתגוררת באחוזת ראשונים מזה כשלוש וחצי שנים. קודם לכן עטרה גרה בראשון לציון, שם גרים שניים מילדיה, ובן נוסף מתגורר במודיעין. כך, המעבר לאחוזה הקרובה הייתה בבחינת המשך הדרך לשמירה על קשר הדוק ורציף עם המשפחה, שמרבה לבקר אותה באחוזה.

עטרה מונה את השושלת בגאווה: "יש לי שלושה ילדים, שמונה נכדים ושלושה נינים".
סוד הקשר עם המשפחה נשען לא מעט על מעורבותה של עטרה בחיי בדור הצעיר: "אם למשל אני יודעת שאחד הנכדים עובר תקופה מאתגרת בצבא, אדאג להתקשר אליו יותר ולשאול מה נשמע", היא מספרת. "יש לי קשר מצוין עם כולם – נכדות, נכדים, נינים ונינות. הקשר המשפחתי תמיד היה הדוק ונשאר כזה. חשוב שתהיה רגישות גם אחרי שכל אחד מקים בית משל עצמו, ולהיות קשובים למה שעובר עליהם".
על החיים באחוזה היא מספרת: "אני עסוקה מאוד במהלך היום. שרה במקהלה, יש לי תפקיד בוועדת התרבות, אני רכזת רחוב ("רחוב" בתוך קומה באחוזה, כולל כ-15 דירות. רכזי הרחוב אחראיים על קשר רציף עם כלל הדיירים בקומה). הילדים יודעים שאפשר לדבר איתי רק אחרי השעה תשע בערב. הם טוענים בחיוך שמאז שעברתי לאחוזה אני כל הזמן עסוקה, וזה נכון.לפעמים הם אפילו מצטרפים אליי לפעילות באחוזה. לאחרונה, למשל, הגיעו שתי הבנות והנכדה לשיעור משותף של ריקוד ניה. כך או כך, בסופי השבוע והחגים אנו נפגשים כולם באופן קבוע".

מארח, מתארח ושומר על קשר יומיומי

משה ביננטל, חגג את יום הולדתו ה־99 בערב חג הפסח תשפ"ג, 2023, וצפוי, כמו באירועים משמחים אחרים, להיות מוקף בבני משפחתו האוהבת. משה מתגורר באחוזת ראשונים מזה כשמונה שנים, לאחר שהחליט לעבור אליה מחיפה, על מנת להתקרב אל בתו ונכדיו שמתגוררים באשדוד. לצד זאת, הוא שומר על קשר טלפוני הדוק גם עם בתו שמתגוררת בקנדה כבר שנים, וכך גם עם שושלת הנכדים והנינים. "בקרוב אחתן את הנינה שלי, בת 21", הוא מספר בגאווה. "זה כבוד גדול בשבילי להיות בחתונה שלה".

לשאלת הדרך בה הוא שומר על קשר עם המשפחה, הוא משיב: "מעבר למפגשים, אני בקשר יומיומי איתם כל הזמן. שיחות וידיאו, דוא"ל והודעות וואטספ, משתמש בכל טכנולוגיה כדי לדבר איתם. אני מאושר שבגילי אני שולט בדברים האלה. למדתי להשתמש בטלפון ובמחשב, כי חשוב לי שיהיה להם קל לשמור על קשר איתי".
הוא מציין שהוא שמח על כך שהקשר עם נכדיו וניניו אינו נחווה כ"מטלה" מצידם. "פעם אני הייתי זה שמדריך אותם, והיום כשאני צריך משהו אני יודע שרק ארים טלפון, ויהיה מישהו שיושיט יד. זה לא מפריע לי שהיוצרות התהפכו, והם אלה שאומרים לי היום מה עליי לעשות. זה טבעי. אלה הם החיים".

משה מציין בהומור שיש בחייו שני "לחצני מצוקה", האחד מגיע מצוות בית האחוזה, כשנציג מתקשר בכל בוקר לבדוק לשלומו; והשנייה מגיעה כשיחה מיפה בתו, שמקפידה על שגרת קשר יום־יומית, כדי לוודא שהוא בסדר, שמצב רוחו מרומם, ובעיקר כדי לשמוע את קולו וליהנות משיחה טובה שמחממת לה את הלב.

לעניין ביקור המשפחה בדיור המוגן הוא משיב, "הם באים לבקר אותי, וכל אחד יוצא מפה עם הרגשה טובה". מהצד השני הוא מתארח בבתיהם של בני משפחתו בסופי שבוע, בחגים ובאירועים משפחתיים. "את סדר חג הפסח אני מנהל כל שנה, והשנה תהיה תוספת מיוחדת כי בנוסף לחג, אני חוגג יום הולדת 99. זכיתי במשפחה חמה מאוד".

השושלת המשפחתית יקרה מפז לרבים, אבל לצידה כידוע מתנהלים בתנועה אינטנסיבית החיים עצמם, ולעיתים מערימים קושי על שמירת הקשר עם המשפחה. היכולת לפתח עצמאות בסביבת מגורי המשפחה, מאפשרת לדיירים להמעיט בצורך להישען על בני משפחותיהם, ומפנות להם זמן ליהנות מהם באופן מלא יותר. ביקור משפחה בדיור מוגן מתקיים כשהדלת פתוחה, הזרועות פרושות לחיבוק והחיוך מאיר את העיניים.