החיים בדיור מוגן

משפחה עם השראה

אנט שוראקי, דיירת אחוזת צהלה, עברה את תקופת השואה בנדודים ובריחה עם משפחתה ברחבי צרפת. אחרי המלחמה עלתה ארצה עם בעלה ד״ר נתן אנדרה שוראקי והשניים הקימו משפחה למופת המונה היום חמישה ילדים, 14 נכדים ועשרה נינים. נכדה יובל שמלא, בנה של בתה אליזבת, הוא זוכה העונה הראשונה של התוכנית האהובה "נינג'ה ישראל". ריאיון רב דורי על אומץ, תעוזה, נחישות ושליחות

לפני ימי הקורונה פגשתי את אנט שוראקי, אליזבת ויובל שמלא, המנצח בעונה הראשונה של "נינג'ה ישראל", בדירתה היפה של אנט באחוזת צהלה, בית דיור מוגן בתל אביב, שבה היא מתגוררת בשש השנים האחרונות. היא חיכתה לדירה הזו כשנה וחצי, אחרי שהחליטה לעזוב את ירושלים כדי להתקרב לשלושת ילדיה שגרים בתל אביב. "אני מאוד מרוצה פה. כשהגעתי התאקלמתי במהרה כי האנשים פה מאוד פתוחים להכיר ולקבל אנשים חדשים. לא חשבתי שאסתדר כל כך מהר. אני הולכת פה כמעט כל בוקר לבריכה, משתתפת בחוג פלדנקרייז והולכת כמעט לכל ההרצאות והאירועים. אני גם חברה בוועדת תרבות, שבה ההנהלה והדיירים מחליטים ביחד על כל אירועי התרבות באחוזה. עם זמן המשפחה והחברים – כבר בקושי נשאר לי זמן פנוי".

עוד כמה שעות הם ייפגשו עם המשפחה המורחבת, המגיעה בהרכב מלא לטקס חלוקת "אות המציל היהודי" המתקיים באחוזה. בטקס מוענק להוריה של אנט, ד"ר גסטון ורנה לוי, האות על פועלם להצלת ילדים יהודים בזמן מלחמת העולם השנייה בצרפת, והיא מקבלת אותו בשמם. גם בעלה של אנט, ד״ר נתן אנדרה שוראקי ז"ל, היה במחתרת של ארגון "אוזה" (o.s.e – ארגון יהודי להצלת ילדים), ולפני שנתיים אנט קיבלה את "אות המציל היהודי" בשמו. ד"ר שוראקי הלך לעולמו בשנת 2007.

 

יובל שמלא, סבתו אליזבת שוראקי ואימו אליזבת שמלא. צילום: אפרת אשל

משפחת לוי ושוראקי

אנט נולדה בפריז כבת יחידה לד"ר גסטון ורנה לוי. אביה היה רופא ילדים. ב-1940 הוא הבין שהגרמנים הולכים לכבוש את פריז והוא ברח עם המשפחה לדרום צרפת, שהייתה עדיין חופשית. האב ניהל בית תינוקות בלימוז' והיה המפקח הרפואי של כל בתי הילדים של ארגון "אוזה" במרכז צרפת. ד"ר גסטון ורנה לוי היו פעילים במחתרת היהודית הצרפתית, ובמסגרתה הם ארגנו יחד עם חסידת אומות העולם, גב' ז'רמן ריבייר, את הסתרתם של ילדים רבים בקרב משפחות ובמנזרים בצרפת, והם שלחו את חלקם בנתיבי הברחה לשוויץ. ב-1944, שבוע בלבד לפני הפלישה לנורמנדי, המשפחה ברחה מהגסטפו לשווייץ, ואנט זוכרת איך הם עברו את הגבול תחת חוטי התיל.

לאחר המלחמה שבה המשפחה לפריז, שם הםהתחילו לבנות את חייהם מחדש. עם סיום לימודיה בתיכון למדה אנט פיזיותרפיה, ובמקביל היא הכירה את נתן אנדרה שוראקי, ד"ר למשפטים וסופר ממוצא אלג'יראי שהיה מבוגר ממנה ב-16 שנה, ולימים בעלה. ב-1957 הם יצאו יחד לטיול בישראל, וב-1958הם עלו ארצה, התחתנו בירושלים והתגוררו באבו תור.

"אחרי אירועי 'ואדי סאליב' בעלי כתב מאמר בעיתון הצרפתי 'לה מונד'. בן גוריון קרא את המאמר והזמין אותו להיות היועץ שלו לנושא מיזוג גלויות. הוא קיבל על כך שכר סמלי של לירה לשנה כי הוא לא רצה להיות תלוי באף אחד", מספרת אנט. בינתיים נולדו לזוג חמישה ילדים, ואנט הייתה עסוקה בגידולם. ד״ר אנדרה שוראקי כיהן בכמה תפקידים בכירים, והיה בין השאר סגן ראש עיריית ירושלים טדי קולק. במשך כל השנים הוא כתב ספרים רבים, בנושאים שונים, בין היתר על על יהודי צפון אפריקה. ב-1987 הוא פרסם את תרגומו לתנ"ך, לברית החדשה ולקוראן בצרפתית, תוך כדי הבלטת שורשיהם המשותפים. עבודה זו זכתה להד גדול ברחבי אירופה והעולם כולו.

"המשימה שלו בחיים הייתה לקרב בין דתות", אומרת אנט. "הוא גדל כילד יהודי באלג'יריה, בסביבה מוסלמית, ולמד בבית ספר צרפתי. מגיל צעיר הוא שלט בשלוש השפות: צרפתית, עברית וערבית. בגיל שבע הוא חלה בפוליו והיה משותק ברגלו השמאלית. זה לא הפריע לו לרכוב על אופניים, לחצות מעבר בהרי האלפים ולשחות 10 ק"מ בים התיכון. גם הוא היה נינג'ה אמיתי!"

אליזבת שוראקי-שמלא

"סבא וסבתא שלי עלו לארץ רק כשהייתי בת 14 . עד אז הייתי נוסעת אליהם כל שנה בחופש הגדול. הם היו סבא וסבתא מקסימים – כל כך חמים ומפנקים. היום כשיש לי נכדים – הם המודל שלי לאיך צריך להתנהג כסבתא", מספרת אליזבת שמלא, בתה השנייה של אנט ונתן אנדרה שוראקי.

היא מספרת על ילדות ובגרות נעימות אל מול נופי העיר העתיקה בירושלים. היא סיימה תואר בפיזיותרפיה ואחר כך הלכה ללמוד טיפול באומנויות, ואחר כך גם פסיכואנליזה. היום היא מנהלת מרכז טיפולי בירושלים לטיפול בקשיים רגשיים בקרב ילדים ובני נוער ובעלת קליניקה פרטית. את משה שמלא היא הכירה דרך חברה משותפת במהלך הלימודים. הם התחתנו והולידו ארבעה ילדים – יובל שמלא הוא הצעיר. משה שמלא עסק בשיווק וגם כתב ספרי פרוזה. לפני כעשר שנים, במהלך נסיעת עסקים, נפטר משה בפתאומיות מהתקף לב.

"בתור ילד בן 11 זה היה עבורי שוק מטורף", מספר יובל שמלא. "עד אז חשבתי שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לי זה שאני אאבד את הטלפון. אבא ואני היינו מאוד קרובים. הוא תמיד היה בבית כשחזרתי מבית הספר, כי הוא עבד מהבית, והיו לנו הרבה שעות ביחד. זה נורא, אבל זה הכניס אותי לפרופורציה. המוות שלו גרם לי להבין ששום דבר לא מובן מאליו. חודשיים אחרי המוות הלכתי לטפס בפעם הראשונה והתאהבתי בטיפוס מהשנייה הראשונה".

אליזבת: "משה חשב שזה לא הגיוני לצאת לפנסיה בגיל 60 פלוס, ושיותר נכון להיות בפנסיה כשהילדים קטנים. שנינו החלטנו להיות עם הילדים בבית במשך חמש שנים. חיינו בצנעה. בזכות זה הייתה לו תשתית מאוד מבוססת של אבהות. זה היה מזל גדול כי כך הוא הספיק לממש את האבהות שלו ולהיות אבא נוכח".

היעד האולימפי

מאז שיובל ניצח בעונה הראשונה של "נינג'ה ישראל", וכמעט הצליח לצלוח את אתגר הר המדוריאמה בעונה זו, אין כמעט אדם שלא מכיר את שמו בישראל. מאז הוא הספיק להשתתף גם בעונה השנייה של התוכנית ולהגיע כמעט עד לגמר, אבל באחד המתקנים האחרונים הוא איבד אחיזה ונפל. הוא השתתף גם בעונה השלישית של התוכנית המשודרת בימים אלו.

איך זה להיות סלב?

"אני באתי לתחרות בשביל הספורט  ולא בשביל התהילה, אז זה לא ממש מדבר אליי. אני כן שמח שבזכות 'נינג'ה ישראל' והזכייה שלי ספורט הטיפוס נהיה מפורסם והיום קירות הטיפוס מלאים בילדים/ות ובנערים/ות שנמשכים לספורט המדהים הזה, וזה נפלא שבזכות הטלוויזיה והרייטינג כל כך הרבה אנשים גילו את הענף הזה. אני מתרגש כשאני שומע שילדים עוזבים את המסכים והולכים לטפס, ומקווה שהספורט הזה ישנה להם את החיים כמו שהוא שינה לי את החיים".

מה צריך בשביל להיות מטפס טוב?

"הכי חשוב לאהוב את זה ממש. צריך גם להיות מוכן לעבוד קשה, כמו בכל ספורט, ולהתגבר על המון קשיים פיזיים ומנטליים. הטיפוס לימד אותי לחוות כישלונות ולא להישבר. גם כשלא הצלחתי תמיד ידעתי שמתישהו אני אצליח ונשאר לי רק לפענח איך. זה מתקשר מאוד לאופטימיות שאפיינה את אבא שלי". היום יובל הוא ספורטאי מצטיין בצה"ל. הוא מדריך בחדר כושר צבאי כמה פעמים בשבוע ובשאר הזמן הוא מתאמן במשך שעות רבות בטיפוס.

"היעד שלי הוא אולימפיאדת פריז 2024 . בינתיים אני מתחרה באליפויות בכל העולם. הטיפוס הוא ספורט מדהים כי הוא משלב הכל: כוח פיזי בכל הגוף, כוח מנטלי, טכניקה, טקטיקה, חשיבה ותכנון. זה ספורט מאוד חברי שיוצר קהילות, כי כולם ביחד מנסים להבין מהי הדרך הכי טובה לעבור את המסלול.

יובל מעביר היום את הרצאתו "טיפוס אחר" במגוון מקומות. "אני מספר על עצמי, כילד היפראקטיבי עם בעיות התנהגות וקשב וריכוז, ועל כל מה שהטיפוס נתן לי והדרכים שבהן הוא עזר ועוזר לי להתמודד עם קשיים. אני מרגיש שזה ממש סגירת מעגל עבורי ואני עושה את זה ממקום של שליחות. אני ממש שמח לשמוע שאני מהווה השראה עבור ילדים. הטיפוס גורם לך להבין שאתה יכול להשתפר בכל דבר שאתה רוצה. קיר הטיפוס הוא המקום האידאלי בשביל להירגע, להוציא אנרגיות, להשתפר וללמוד על עצמך ועל החיים".

 

כתבות מגזין נוספות שיעניינו אותך

מתעניינים באחת מאחוזות רובינשטיין?

מתעניינים באחת מאחוזות רובינשטיין?

השאירו פרטים ונשוב אליכם בהקדם!
ניתן ליצור קשר גם בטלפון 3616*

בלחיצה על "שלח" אני מאשר/ת כי קראתי את התקנון וכי הפרטים שמסרתי יכללו במאגר המידע של אחוזות רובינשטיין בהתאם למדיניות הפרטיות של החברה

background Call us
מגזין הגיל השלישי

קבלו את כל הטיפים וכתבות המגזין לחיים בריאים ומאושרים ומבצעים מיוחדים ישירות למייל שלכם

קבלו את כל הטיפים וכתבות המגזין לחיים בריאים ומאושרים ומבצעים מיוחדים ישירות למייל שלכם

מגזין הגיל השלישי