מאת רינה דובדבני, דיירת אחוזת ראשונים, דיור מוגן בראשון לציון

אינני אוהבת בעלי חיים, לא בבית ולא בגני חיות ובקרקסים.

לדעתי, על בעל החיים, כגון הציפור והדג, לחיות במקומו הטבעי. גישתו של בעלי הייתה שונה ומנוגדת להשקפתי, ומפאת שלום בית ומשפחה נאלצתי להסכים במשך השנים לשאת את קרבתם של בעלי חיים שונים ומשונים.

עוד בטרם נולדו ילדינו, שכנו במרפסת ביתנו שתי תנשמות בכלוב עץ, נחש שחור בצנצנת זכוכית גדולה, קיפוד בקופסת קרטון ועכברים לבנים באקווריום מיוחד. בפינת החצר היה ארגז ירקות ענק ובתוכו זחלו כמה צבים.

כשהתרחבה המשפחה, נולדו הילדים, הדירה הוחלפה, והדור הצעיר ספג מאבא את האהבה לחיות מחמד – השלמתי עם העובדה המצערת ולאט לאט מצאתי את עצמי מתרגלת, בגלל הילדים, לבעלי החיים הפולשים.

תחילה הופיעו במרפסת הסלון התוכים הצבעוניים, שגרמו שמחה וצהלה, במיוחד הציוצים שהשמיעו עם בוקר בעת הזריחה. קליפות הגרעינים ששימשו מאכל לציפורים, התפזרו מתחת לכלובים והיוו ניגוד מוחלט לדעותיי על חינוך לניקיון ולאיכות חיים. כאשר הגיעו לאוזניי שמועות על מחלות מסוימות שעלולים להעביר התוכים, הסכים האב למסור את בעלי הכנף, והמרפסת חזרה להיות נקייה ונסודרת.

לאחר הפרידה מהציפורים הופיעה הארנבת במרפסת המטבח. הילדים סיפקו לה גזרים ועלים ירוקים והיו ממש מאושרים.
הבעיה הייתה שכל ילדי השכונה החלו לנהור בהמוניהם לראותה ולהאכילה. הבית המה כתחנת רכבת מילדים סקרנים.
אישי הבין למצוקתי והארנבת ניתנה במתנה לקרוב משפחה. מאז הוצאה הארנבת מהדירה, האבא והילדים החלו לחלום על בעל חיים חדש, והפעם על חיית מחמד מיוחדת – כלבלב! זמו רב "עמדתי בפרץ" והתנגדותי לרעיון הייתה עזה ועיקשת. לא עזרו התחנונים של הילדים. "כלב לא ייכנס לביתי!" הייתה החלטתי.

עקשנותי נמוגה למראה בני הצעיר, שלקה בדלקת גרון חזקה, חומו עלה, ובקול נכאים ותחנונים חזר וביקש לקנות כלב. ברגע של חולשה הבטחתי הבטחה והיה עליי לקיימה.

ביקשתי מאבא והילדים לקנות כלבלב קטן, והשלושה קיימו את הבקשה. גור קטן, חום-מנומר, הובא לביתנו, ושם מלכותי ניתן לו – "רקס". הגור הקטן והשובב, משאת נפשם של בני משפחתי, השמין, גדל ותפח. את הספרים בספרייה העלינו למדפים העליונים, מכיוון שרקס אהב להשתעשע בהם וללעוס את תוכנם. כלי הנוי שעל המזנון הוכנסו פנימה, לאחר שבזנבו הארוך והמכשכש שבר הכלב כמה מהם. השטיח היפה היה מלא שיער חום מנומר, והגרוע מכול היה הריח. לא עזרו המקלחות והשמפו שהילדים רחצו בהם את רקס אהובם – ריח הכלב דבק בכל פינה בדירה.

חמש שנים שכן רקס בביתנו כבן משפחה מיוחס, ויש לציין שהייתה לו מעט חוכמה כלבית. בלילות החורף חיכה שארדם, ולאחר מכן היה מתכרבל מתחת לשמיכה החמה עם בני הצעיר, שאותו אהב הכלב במיוחד. סופו של רקס היה מר וקשה. בערב פסח פיזרו פקחי העירייה רעל נגד עכברים ליד ביתני האשפה ברחוב. הכלב שחמק מן הבית ללא רשות, אכל מבשר הפיגולים ונפח את נשמתו בייסורים רבים. צער ואבל מילאו את הבית, הילדים התהלכו כסהרורים, ואפילו אני לא יכולתי להתאפק ובכיתי בכי תמרורים.

לאחר מות הכלב החליט אבא להביא מתנת ניחומים לילדים, אקווריום ובו דגים יפים. שבעה עשר דליי מים סחבו הילדים ומילאו בהם את מיכל הזכוכית הענק. האקווריום הניח את דעתי – שקט, שלווה וניקיון שררו סוף סוף בדירה.

ביום בהיר נבקע המיכל מן הלחץ הפנימי של המים. הזכוכית לא עמדה במבחן והתפוצצה בקול רעש והמולה. המים שטפו את הדירה והגיעו לכל פינה, הדגיגים הקטנים הלכו לעולמם בין השברים
שהיו פזורים על הריצפה. האירוע האחרון היווה סוף פסוק לציפורים, לדגים ולשאר חיות המחמד במשפחתנו.

** – שם הכתבה לפי ספרו של ג'רלד דארל

מתוך דבר ראשונים, עיתון בית דיור מוגן אחוזת ראשונים, יוני 2023