סיפור אמיתי על ניצולת שואה | מאת בתיה שיין, דיירת אחוזת ראשונים
פעוטה בת ארבע שנים זחלה מתחת לגופת אימה ורצה לכיוון היער. בבור היו היהודים בני העיירה בפולין. חבולה ומבוהלת הגיעה לכפר וביקשה לחם. יש שנתנו לה ויש שגירשו אותה.
למזלה ראתה אותה אישה פולניה קתולית ,שמייד חיבקה אותה והכניסה אותה לביתה.
לאישה הפולניה לא היו ילדים והילדה מצאה חן בעיניה. היא החליטה לאמץ את הילדה ולגדל אותה כבתה. בתיה גדלה כילדה קתולית והלכה כל יום ראשון לכנסייה.
היה זה כפר עני אך האם המאמצת אהבה את הילדה וטיפחה אותה. בכפר התחילו להסתובב שמועות שהילדה המאומצת היא יהודייה. האישה החליטה לעזוב מייד את הכפר, אספה את חפציה, שילמה לעגלון כסף רב, והוא הסיע אותן לוורשה בירת פולין. בוורשה הרגישו האם והילדה יותר טוב כי איש לא הכיר אותן. שש עשרה שנים חלפו מאז תום המלחמה.
לפתע התקבל בביתם מכתב מתל אביב שבישראל. הכותב היה דוד של בתיה, אח של אביה. הוא כתב שהיה לו קשה מאוד למצוא את בתיה והוא מבקש שיבואו לישראל. האם ובתיה נדהמו. בתיה לא ידעה שהיא יהודייה. היא ואימה המאמצת לא ישנו כל הלילה מהתרגשות. למוחרת אמרה האם הנוצרייה: "בתי היקרה, אין לך עתיד כאן בפולין, ניסע לישראל, לא אעזוב אותך."
בישראל קיבלו את השתיים בכבוד רב, והאם הוכרזה מייד כחסידת אומות העולם. ניתנה להן דירה ו"רנטה" קטנה, והדוד תמך בבת אחיו ובאימה. הילדה גדלה, למדה בבית ספר לאחיות, נישאה והקימה משפחה. האם הייתה סבתא נאמנה לשני בניה.
מתוך "דבר ראשונים", עיתון אחוזת ראשונים, עיתון מס' 37
