החיים בניכר, תלאות המסע וההגעה המיוחלת לארץ.
קראו על סיפורי עֲלִיָּה לארץ ישראל של דיירי אחוזות רובינשטיין

ארץ ישראל היא פסיפס של תרבויות שונות, של יהודים שהגיעו מכל העולם אל הארץ שבה יוכלו לחיות ביחד ולהתאחד, בביטחון ובשלום. בימים של מחלוקות בעם, חשוב לזכור זאת יותר מתמיד, ולהתוודע אל סיפורי עלייה של אנשים שעזבו בתים ועבודות, של משפחות שהותירו הכול מאחור כדי להגיע אל הארץ הנכספת – ארץ ישראל. כל סיפור יחיד ומיוחד; לכל אחד ארץ מוצא אחרת, מניעים שונים, חוויות ותלאות משלו. אך לכולם מטרה אחת שהושגה: עלייה לארץ ישראל.

ביקשנו מדיירי דיור מוגן באחוזות רובינשטיין לספר על סיפור עלייתם, וזכינו לשמוע את לאה המבורגר מאחוזת ראשונים, שעלתה עם אימה ואחיה מלבנון; את אגי קאופמן מאחוזת פולג, שעלתה עם הוריה מרומניה מאזור טרנסילבניה; ואת יחזקאל שמש מאחוזת בית הכרם, שעלה עם משפחתו מעיראק במסגרת מבצע עזרא ונחמיה. הקשבנו והתרגשנו עד דמעות.

לאה המבורגר מאחוזת ראשונים: "אימא שלי הייתה אישה גיבורה"

לאה המבורגר מתגוררת באחוזת ראשונים, דיור מוגן בראשון לציון, כשנה וחצי. קודם לכן התגוררה לאה בפתח תקווה, ועל סיבת המעבר היא מספרת: "אחוזת ראשונים הייתה בית הדיור המוגן שהתאים לי מכל הבחינות. אני אוהבת את המקום הזה".

השורשים של לאה נמצאים בסוריה, והיא זוכרת את ביתה כמעין טירת פאר: מבנה בן מספר קומות, בריכת דגים ושפע מכל דבר ומכל טוב. אביה היה סוחר יהלומים, בעל דרכון צרפתי, שהסתובב ברחבי העולם לצורכי עבודתו. ובכל זאת, בשנות הארבעים של המאה הקודמת, המשפחה החליטה לעלות לארץ ישראל. הרקע לעלייה לארץ היו הפרעות ביהודי סוריה.
"חששנו לצאת מהבית", לאה מספרת בצער, ומסבירה שהייתה כבת שלוש, אבל הסיפורים עברו אליה מאימה ומאחיה. ראשית עלו שני אחיה הבוגרים; הם הוברחו באישון ליל עם עליית הנוער לגבול סוריה, ומשם הועברו להתגורר בשני קיבוצים שונים בארץ, מבלי שכל אחד מהם ידע איפה מתגורר השני.
אז הגיע תורם של לאה, אימה ואחיה. במקרה שלהם הייתה זו עליה לארץ שעברה בלבנון, וידעה אתגרים לא מעטים. "כדי לאפשר את כל המהלך הזה אבא התחיל להפעיל קשרים. אני יודעת שמאחורי הקלעים הייתה אפילו המרגלת המפורסמת – שולמית קישיק-כהן, שסייעה לעליית היהודים לארץ, ועזרה גם לנו להגיע ללבנון, אל דודה שלנו", מספרת לאה.
התוכנית היתה שמלבנון האם והילדים יוברחו אל ארץ ישראל. "אימא שלי הייתה גיבורה. היא הייתה בהיריון ועם שני ילדים קטנים איתה", מתארת לאה בגאווה גדולה. "אבל היא הייתה חדורת מטרה".
ובכל זאת, הניסיון הראשון כשל, לאחר שהמבריח שאמור היה להוביל אותם לגבול הלבנוני נעלם עם הכסף שקיבל מאביה. האם והילדים אמנם הצליחו להגיע איכשהו לגבול, אבל שם נעצרו בידי שוטרי הגבולות הלבנוניים.
"לקחו את אימא לתחקור, ואני זוכרת שישנו בלילה על הרצפה בביתו של השיח'", נזכרת לאה. "אימא כיסתה אותי ואת אחי במעיל שלה, והשגיחה עלינו במשך כל הלילה. היא חששה לחיינו. בבוקר לקחו אותה שוב לחקירה, ואז אמרה לי עצורה אחרת, שמכים את אימא שלי. בלי מחשבה נוספת התפרצתי לחדר החקירות בבכי ובסערה, ובעטתי בקצין עד שהוא כנראה לא יכול היה לשאת יותר את המצב, ואמר לאימא שלי 'תיקחי את הילדים שלך, ותלכו'. עזבנו מיד, וחזרנו ברגל לעומק לבנון, לביתה של הדודה".

זמן לא רב אחר כך הם יצאו לניסיון שני – שהפעם צלח. "אבא צייד אותנו מראש בדרכונים מזויפים, בזהב ובכסף כבקשיש לפורעים שבדרכים ודאג לנהג מונית אמין. עד כמה שאני יודעת, אבא קנה את המונית, והבטיח לנהג שברגע שיביא אותנו בבטחה לגבול הלבנוני, המונית תהיה שלו".
היא מספרת שלאורך כל הנסיעה היא ואחיה התכופפו מתחת למושבים, ומדי פעם ראו שאימם מושיטה תכשיטים או כסף לשודדי הדרכים.
וכך הגיעו לארץ. כאן הם התקבלו בידי אנשי הסוכנות עם שתייה ואוכל. כשהציעו לאימה מגורים בקיבוץ, היא סירבה וביקשה לעבור לגור ליד משפחתה בפתח תקווה. כעבור פרק זמן נמצאו שני האחים שעלו לפניהם והתגוררו בקיבוצים נפרדים, אביה הצטרף מאוחר יותר, והלידה שהגיעה הרחיבה את המשפחה. בארץ נולדו עוד אחים ללאה, ובסך הכול הם היו 10 אחיות ואחים.

כשהיא נשאלת על סוריה, ארץ המוצא אותה עזבה, על הזיכרונות ועל געגועים לארץ זו, לאה מספרת: "אני זוכרת שישבתי לצד הבריכה בבית וצפיתי בדגי הנוי. באירוע אחר שנחקק בזיכרוני כמעט טבעתי בבור מי התהום, וניצלתי בידי שכן ערבי. המאורע הזה התרחש בפסח, ומאז ועד היום אנחנו מספרים אותו באותו מועד, כאילו היה חלק מההגדה".

אגי קאופמן מאחוזת פולג – "אבי היה ציוני גדול"

אגי קאופמן מתגוררת כשנתיים באחוזת פולג, דיור מוגן בשרון. היא מספרת שלאחר שבעלה נפטר היא לא השתהתה, ותוך חודשיים עברה לאחוזה. "אני מחליטה מהר ועושה מהר", היא מסכמת את המעבר מאשקלון לסביבה המוגנת והמטופחת שנמצאת בקרבת מגורי ילדיה.

אגי מסבירה שאומנם ארץ המוצא שלה היא רומניה, אולם היא ובני משפחתה מגדירים עצמם כהונגרים, מכיוון שהתגוררו בחלק ההונגרי של המדינה, באזור טרנסילבניה.
"אבא היה ציוני גדול, מהזרם הרביזיוניסטי בהנהגתו של זאב ז'בוטינסקי. ב-1936 הוא עבר הכשרה ותכנן לעלות לארץ ישראל", היא מספרת.
אלא שאז פרצה מלחמת העולם השנייה וטרפה את כל הקלפים. אביה שרד אך כל משפחתו, אשתו וילדיו, נספו. "בסיום המלחמה אבא חזר הביתה ואז הכיר את אימי, שהייתה בת 15. הוא הציע לה נישואין בתנאי שתעלה איתו לפלשתינה. אימא לא ידעה כלום על המקום, אבל אבא מצא חן בעיניה, וזו הייתה סיבה מספיק טובה בשבילה".

בסוף שנות ה־40 תחילת שנות ה־50 החלה עלייה חוקית לארץ ישראל. "ההורים ארזו כל מה שאפשר לארגזים גדולים, והמתינו. ההמתנה הזו נמשכה 10 שנים. רק בשנת 1960 קיבלנו את היתר העלייה".
אגי הייתה בת יחידה להוריה, וכשגלגלי העלייה לארץ של בני המשפחה החלו לנוע הייתה בת 13.
היא נזכרת בהומור במעט שידעה על ארץ ישראל. "חשבתי שמדברים בארץ יידיש, ואמרתי לכל החברות שלי שאני עולה לישראל ואדבר גרמנית. לא שידעתי גרמנית, אבל זה מה שחשבתי שיהיה".

על הדרך לישראל היא מספרת: "נסענו ברכבת עד וינה, ונשארנו שם במחנה המעבר למשך שני לילות. באמצע הלילה הובילו אותנו למטוס. מהטיסה עצמה אני זוכרת רק שהושיבו אותי ליד גברת פולניה כבדת משקל, שבקושי השאירה לי מקום על הספסל. בדרך הגישו לנו בננות, וכנראה שהטלטולים גרמו לי להקיא את הכול. חשבתי שזה בגלל הבננות, ובמשך שנים נמנעתי מלאכול את הפרי. רק לפני כמה שנים החלטתי לפתוח את הראש מחדש, ומאז בננה היא הפרי שאני הכי אוהבת".

הם נחתו בנמל לוד בשעות הבוקר המוקדמות, כשאת פניהם קיבלו פקידי משרד הפנים. "היה אז ניסיון להכתיב שמות עבריים לכל העולים החדשים, וכשהגיע תורי אמר הפקיד לאבא – מה זה אגי? אבא ענה שזה שם יהודי, אבל קוראים לי גם חיה שושנה. הפקיד אמר, 'יופי, אז מעכשיו היא חיה'. וככה במשך שנים נקראתי חיה. אבל לא הייתי שלמה עם זה, ולפני כמה שנים החלפתי את שמי חזרה לאגי. השם הזה ניתן במקור לאחת הבנות של אבי, שנספתה בשואה. השם הוא הדבר היחיד שנשאר ממנה".

על געגועים לארץ המוצא, היא מספרת: "בתקופת הילדות שלי, שכבר הייתה אחרי השואה, לא סבלנו מאנטישמיות. אני זוכרת שאבא נהג להביא מהשוק תפוזי ג'אפה [יפו], שהיו עטופים בנייר, יקרים מאוד וטעימים מאוד".

היא מספרת שכשחגגה יום הולדת 50, הפתיעו אותה הוריה והזמינו אותה איתם לטיול מולדת. היא נזכרת בביקור המרגש בארץ המוצא ואומרת, "זה הרגיש כמו ללכת בחלום. בזיכרון הילדות שלי נשאר הרושם שגרנו בעיר גדולה מאוד, ופתאום הכול היה קטן. המקום קסום וזה היה שבוע של חוויות מטלטלות ומרגשות. הסתובבתי שם עם דמעות בעיניים. הרשמים הגיעו לאוזניו של בעלי, וכעבור כמה שנים נסענו יחד. אני רוצה מאוד לנסוע לשם שוב עם הילדים שלי, ומאמינה שזה יקרה".

יחזקאל שמש, אחוזת בית הכרם:
"ראיתי שהמבוגרים מתכופפים לנשק את האדמה, ועשיתי כמותם"

יחזקאל שמש מתגורר כשבע שנים עם אשתו אילנה באחוזת בית הכרם, דיור מוגן בירושלים. קודם לכן התגוררו באותה שכונה שבה שוכנת האחוזה – רמת בית הכרם.

יחזקאל מספר על העלייה ההמונית מעיראק, ארץ המוצא שלו, שהתרחשה במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה" בשנות ה־50 של המאה הקודמת. "ממשלת עיראק גילתה בזמנו שיש בריחה גדולה של יהודים – בין הנמלטים היו גם האחים הבוגרים שלי – והחליטה שלא לאפשר את הביזיון הזה יותר. כך היא פתחה את שערי העלייה, כביכול", הוא מתאר את המרמה שהחל הממשל לרקום. "הדרישה מהעולים היהודים הייתה לוותר על האזרחות העיראקית, ואכן הם ויתרו. זה השאיר אותנו תלויים באוויר למשך כשנה, ולאחר שהסתיים התהליך הזה, בערך בשנת 1951 חוקקה הממשלה העיראקית חוק, שלפיו כל מי שאין לו אזרחות עיראקית, כספו ורכושו מוחרם. זה היה שוד מדינה".

יחזקאל היה בן 10, וזוכר היטב את תחושת המתח ברחובות ובבתים של הקהילה היהודית, שמנתה למעלה מ־100 אלף תושבים, חסרי זהות והכרה. "אני זוכר את תחושת הפחד כשהלכתי ברחוב, כשלא ידעתי אם אחזור הביתה בשלום. הילדים המוסלמים ארבו לנו והכו אותנו".

אביו של יחזקאל נפטר כשהיה בן 3 בלבד. שניים מאחיו עלו לפניו ארצה, וכשהגיע הזמן, בשנת 1943, הוא עלה עם אימו, אחותו ושני אחים אחרים. באישון לילה הם עזבו בעגלה את העיר שהייתה ביתם – בצרה, עיר הנמל הדרומית – ונסעו לנמל התעופה.
"לפני העלייה למטוס עברנו בדיקות משפילות מאוד, כיוון שהממשל לא הסכים שנוציא דברי ערך מגבולות המדינה. בשעה שמונה בבוקר עלינו למטוס דקוטה ישן ורעוע, והתיישבנו בספסלים. אימא כנראה הבינה שהמצב לא טוב, והתחילה לבכות, אבל אנחנו פירשנו את הדמעות שלה כהתרגשות. הצטופפנו לצידה, ואחותי ואני נרדמנו עליה. אני לא זוכר את הטיסה, מלבד הרעש הנורא שהפיק המטוס המיושן בטיסתו".

ב־3 במרץ 1943 הם נחתו בנמל לוד בישראל. "התעוררנו וירדנו מהמטוס, השעה הייתה כמעט חצות. ראיתי שהמבוגרים מתכופפים ומנשקים את האדמה, ועשיתי כמותם".

הוא מתאר את ההגעה לישראל: "הרגשנו נכספים להגיע לארץ ישראל, בעיקר בגלל ההשפלה שספגנו בשנים האחרונות בעיראק. התגעגענו לארץ, במובן שחיכינו למקום בטוח, להשתחרר מתחושת השעבוד".
הוא נזכר ברישום שנעשה לבני המשפחה בשדה התעופה לתעודת זהות ישראלית, ומציין שהם קיבלו מספרים עוקבים. "מאז אני יודע את מספרי תעודת הזהות של אחותי ואחיי. למחרת הסיעו אותנו במשאית לחיפה – ערימה של אנשים ושל מזוודות. הגענו לשער העלייה, שם פגשנו את האחים הבוגרים שלי. משם נסענו לבית הראשון שלנו, שהיה במעברת אונו" (היום קריית אונו).

אלה הם שלושה סיפורי עליה מרגשים, כל אחד בדרכו, שהינם רק טיפה בתוך ים של סיפורים מרתקים. למרבה השמחה, כולם מתנקזים למקום אחד – ארץ ישראל. למי שלא חווה דרך כזו או דומה לה, יהיה קשה לדמיין בראשו את התלאות, את האתגרים, את הקשיים שעברו העולים עד שהגיעו הלום.
אולם הזיכרונות האלה נותרים חקוקים בראשם של אלה שעברו את החוויה הזו למשך כל חייהם, ומהווים עבורם אירוע מכונן ששינה את חייהם לעד.