"עשיתי את הצעד הנכון: אני מוקפת באנשים כל הזמן"

שושנה לב עברה לאחוזת בית הכרם לפני כמה חודשים, קצת לפני גל האומיקרון.

"האמת שחשתי בדידות עוד לפני הקורונה", היא מספרת בגילוי לב. "לפני ארבע שנים, כשבעלי נפטר, נשארתי לבד בדירה ברמת בית הכרם וזו הייתה תחושה לא נעימה. הכרתי את אחוזת בית הכרם כי יש לי כמה חברים באחוזה, אז לא היו לי הרבה התלבטויות. אבל לא מיהרתי. תקופת הקורונה הבהירה לי שאני צריכה לעשות את השינוי ודחפה אותי לקדם את המעבר לדיור מוגן", היא מספרת. "עם המעבר לאחוזה הרגשתי מיד את השינוי – פה אני אף פעם לא לבד! אני מוקפת באנשים כל הזמן. אני עסוקה בפעילויות, הרצאות ומפגשים. התעסוקה, המפגש עם אנשים ועם אנשי הצוות והידיעה שיש תמיד למי לפנות מספקים אותי. טוב לי כאן ואני ממש מרוצה ושמחה שעשיתי את הצעד הנכון ובזמן הנכון".

שושנה מספרת שבסגרים הראשונים של הקורונה הבנים שלה עזרו לה, הביאו לה דברים ודאגו לה. היום היא כבר לא צריכה להטריח אותם ונעזרת בצוות האחוזה בעת הצורך. "אני עצמאית לגמרי ומחליטה מה לעשות, כמה ומתי", היא מפרטת."בכלל, הכל הרבה יותר קל ונוח לי. פעם הייתי נוסעת לבריכה של האוניברסיטה כדי לשחות. היום אני פשוט יורדת למטה ושוחה בבריכה של האחוזה".

גם רינה סיטון עברה לאחוזת בית הכרם לפני כמה חודשים, והיא מרגישה היטב את השינוי שהמעבר עשה בחייה – דווקא בתקופה זו. "בעלי נפטר לפני כחמש שנים, ונשארתי בדירה שלנו בקריית יובל. פתאום, אחרי 56 שנים שהיינו ביחד, הייתי לבד. היה לי לא נעים, התחלתי לפחד וגם התחיל להיות קשה לעלות במדרגות. כשהקורונה החלה, עם כל הסגרים והבידודים, הכל נהיה עוד יותר קשה. התחלתי לחפש בתי דיור מוגן עם הילדים שלי. ברגע שהגענו לאחוזת בית הכרם קיבלו אותנו כל כך יפה, שאמרתי לילדים שלי לחתום מהר על החוזה. גם הצוות וגם הדיירים קיבלו אותי כל כך יפה ועזרו לי בכל מה שביקשתי".

רינה נכנסה לעניינים במהרה. היא לא התעמלה אף פעם, אבל באחוזה אימצה שגרה ספורטיבית, והיא הולכת לחוגי התעמלות לפחות שלוש פעמים בשבוע. "אני אוהבת להיות פעילה, אני לא בן אדם שיושב הרבה. תמיד יש מה לסדר, לארגן ולעשות. אני משתתפת בכמה חוגים והולכת לפעילויות. יש פה הרבה אנשים טובים, והצוות כל כך אכפתי ועוזר – תמיד הכול נעשה באהבה. אני מרגישה שאני לא לבד ושיש מי ששומר עליי, במיוחד עכשיו, בתקופת האומיקרון. אני מבינה את ההגבלות כי המטרה היא להגן עלינו. אני אומרת כל יום תודה על כל מה שיש לי ועל האנשים הטובים שסביבי".

הכול הרבה יותר נוח

איציק ודורית קאלימי גרו במשך שנים רבות ברמת ישי הצפונית. כשכל ילדיהם עזבו את הבית והקימו משפחות, הם החליטו לעזוב את ביתם ולעבור לאזור המרכז – שבו מתגוררים הילדים והנכדים.
דורית העלתה את האפשרות של מעבר לדיור מוגן אך איציק לא אהב את הרעיון. "חששתי שבדיור מוגן לא תהיה לי אפשרות לעסוק בתחביבים שלי – פיסול בברזל וגבנות", הוא מספר. אבל דורית, שאביה היה בדיור מוגן, ידעה שהמציאות דווקא הפוכה. "חשבתי שכדאי לנו לעשות את זה בגילנו הצעיר יחסית, כדי ליהנות מכל הפעילויות וחיי החברה שמזמנים החיים בדיור מוגן", היא אומרת .
וכך, כשדורית הייתה בת 67 ואיציק בן 74 הם עברו לאחוזת ראשונים. היום, שנתיים אחרי, הם מברכים על ההחלטה, על הבחירה ועל הטיימינג המושלם שלהם.

"בדצמבר 2020 חתמנו על החוזה, מיד אחרי שהיינו בנופשון באחוזה", מפרטת דורית. "במרץ עשינו את המעבר. היינו אמורים להיכנס לאחוזה ביום רביעי אבל אז התחילו הדיבורים על סגר וביקשנו להקדים את המעבר בכמה ימים. נכנסנו לאחוזה ביום ראשון וביום שני הודיעו על הסגר. "בימים הראשונים של הסגר היינו בדירה, ארגנו את כל החפצים וקיבלנו עזרה מצוות האחוזה. אחר כך התחלנו לצאת לחצרות, לפגוש אנשים ולהכיר חברים חדשים".
איציק עבד כאיש מחשבים במשך יותר מ-40 שנה. עם הפרישה הוא החל לטפח שני תחביבים עיקריים: פיסול בברזל וגבנות. את פסלי הברזל הגדולים שלו הוא הציב בפינה מיוחדת שהאחוזה נתנה לו – וכך נפתרה בעיית המקום. כך הם גם מקשטים את מרחבי האחוזה ומסבים הנאה ועניין לשאר הדיירים ולמבקרים.
מעבר לכך, איציק החל להעביר חוג פיסול בברזל לדיירי האחוזה, וכך הוא זוכה לחלוק את ההנאה שלו מהפיסול עם אחרים.
דורית הייתה מורה לחינוך מיוחד, וכשפרשה גם היא החלה לטפח תחביבים אומנותיים, ביניהם יצירה בנייר. באחוזה היא יוצרת בעיקר לבד בסטודיו האומנות, ומדי פעם נעזרת במדריכות האומנות שבאחוזה. בנוסף, היא רוקדת באחוזה, גם בחוג לריקודי עם וגם בריקודי הזוגות, היא שוחה בבריכה ומשתתפת בשיעורי התעמלות.
"הכול הרבה יותר נוח לנו עכשיו", מסכמים שניהם. "הילדים והנכדים במרחק רבע שעה מאיתנו, גם האחים והאחיות שלנו גרים לא רחוק. את כל החיסונים נגד הקורונה קיבלנו באחוזה וזה היה מאוד יעיל ונוח. אנחנו מרוצים מאוד מהמקום ומהבחירה, מהאווירה הביתית, מהצוות האכפתי, מהחברים החדשים ומהחיים בכלל".

אף פעם לא לבד

מריאנה ווילי קופרשמידט עברו לאחוזת צהלה מחולון לפני כשנה וחצי – בין הסגרים.
"החלטנו שכדאי לנו לעבור לדיור מוגן כל עוד כוחנו במותנינו – כדי שנוכל ליהנות מכל מה שיש לאחוזה להציע", מספרת מריאנה. "אני הייתי בת 78 במעבר ווילי בן 82, ולנו זה היה הזמן הנכון. בחרנו את אחוזת צהלה בגלל שהיא לא גדולה מדי, וחיפשנו את האינטימיות הזו. אני זוכרת שבסגר הראשון היינו לבד בבית והילדים השאירו לנו אוכל ומצרכים ליד הדלת – זו הייתה תחושה לא נעימה. פה אנחנו לא מרגישים סגורים ומבודדים כי רואים אנשים כל הזמן וגם הילדים גרים לא רחוק והם באים לבקר הרבה כשאפשר".
מריאנה הצטרפה במהרה ל"יד לדייר" – קבוצת דיירים ודיירות שעוזרת לדיירים חדשים להסתדר ולהיקלט באחוזה. "אני מנסה לעשות כל מה שאפשר כדי לעזור לדיירים החדשים, נמצאת איתם בקשר קבוע ודואגת שהם יקבלו את כל מה שהם צריכים. מאוד חשוב לי לגלות אכפתיות כלפי כולם כי ככה קיבלו גם אותנו וזה מה שהופך את המקום הזה לקהילה", היא אומרת.
וילי, בעלה של מריאנה, משתתף בחוג ציור ובחוג דרמה, ומראינה בחוגים סריגה, תכשיטנות וקרמיקה. שניהם עושים ספורט ויוצאים יחדיו לטיולים, הצגות ומוזיאונים. "החיים ממשיכים פה – ובכיף גדול", מסכמת מריאנה. "אני ממליצה לכל מי שחושב לעשות את הצעד ולעבור לדיור מוגן לא לחכות – כדי ליהנות כמה שיותר כל עוד אפשר".