שבוע הספר 2024 באחוזת בית הכרם

ספריית אחוזת בית הכרם, דיור מוגן יוקרתי בירושלים, עשירה מאוד, הן בספרים והן בקוראים.
לרגל שבוע הספר העברי 2024, פנינו לדיירות שמחוברות לספרות באופן מיוחד, וליקטנו מהן פנינים על האהבה לקריאה, על ספרים וספריות.
שרה מרגונינסקי, זיוה זמורה ורחל ניסן – קוראות ותיקות. דליה רייכמן ובקי הים, שהן גם הספרניות שלנו.

שרה מרגונינסקי:
"צחקו עליי שאקרא גם ספר טלפונים"

דיירת אחוזת בית הכרם שרה מרגונינסקי מספרת: "נולדתי בירושלים, וההורים שלי היו במפלגה של 'עברית דבר עברית'. הבית שלנו, במעונות העובדים ברחביה, היה מלא בספרים. התחלתי לקרוא כבר בגיל ארבע. הייתי תולעת ספרים. קוראת כל הזמן. עד כדי כך שצחקו עליי 'שאם יתנו לה היא תקרא גם ספר טלפונים'.
הייתי הולכת ברגל מהבית לספריה שהייתה ברחוב יפו, ומחליפה שני ספרים בכל פעם. הספרנית כבר ידעה שאם לא אדע לבחור היא תיתן לי את 'תום סויר' בפעם המאה. כשהייתי מגיעה הביתה, הייתי מתיישבת על הספה לקרוא ולפצח גרעינים (את הגרעינים, מספרת שרה, היא קנתה בכסף שקיבלה לנסיעות לספרייה)".

קריאה עוברת בירושה?
"אמא שלי הגיעה מרוסיה ולא ידעה עברית, אבל כשהיא באה לארץ היא למדה מהר מאוד את השפה וקראה את כל הספרים. הבן שלנו ירש מאיתנו את הקריאה וקורא הרבה. הוא גר באנגליה והוא שולח לי ספרים מלונדון".

היו תקופות שבהן הפסקת לקרוא?
"המשכתי לקרוא תמיד, גם כשהייתי בצבא בנח"ל בשACUG נים 1953 עד 1955.
גם החברה שלי לחדר אהבה מאוד לקרוא. אחרי ארוחת ערב היינו שתינו שוכבות על המיטות, כששאר החבר'ה היו על הדשא, וקוראות. פעם אחת, אני זוכרת, הוציאו אותנו עם המיטות כדי שנהיה עם כולם.
ואם כבר צבא, אז יש לי סיפור; לפרק את הסטן (הרובה) ותרגילי סדר שיעממו אותי מאוד ובאותו הזמן קראתי את הספר 'הים האכזר'. אז כדי שאוכל לנצל את הזמן לקריאה, פירקתי את הספר לדפים, ובכל יום קראתי 20 עמודים. וכך כשלימדו אותנו, בפעם המאה, איך להרכיב ולפרק את הסטן אני הייתי קוראת".

ולאחר הצבא?
"הייתי מורה לספרות, כמו מרבית המשפחה המורחבת שלי, שהיו מורים. למרות שאמרו לי שלא כדאי לי להיות מורה, רציתי את זה. לאחר שלמדתי גיאוגרפיה וספרות עברית, הייתי מורה לספרות ועד עצם היום הזה אני ממשיכה לקרוא".

מה היה הספר המועדף עלייך בילדותך?
"תום סויר. היה לנו את הספר בבית באנגלית. זה בזכות אבא שלי שהיה אוטודידקט, ולמד אנגלית למרות שברוסיה לימדו בטכניקום רוסית, צרפתית וגרמנית. אנגלית לא לימדו ברוסיה. אז הוא לימד את עצמו אנגלית. ולכן היו ספרי אנגלית בבית".

סופרים ישראלים שאת אוהבת?
"יהושע קנז. אני אוהבת אותו יותר מעמוס עוז ומא.ב. יהושע. יותר גם מגרוסמן. בעיניי הוא היה גדול מהחבורה הזאת".

מה גרם לך להתחבר דווקא אליו?
"הוא כותב נטו את החיים. גרוסמן מכניס את הפוליטיקה שלו במודע או לא וגם א.ב. יהושע. אני אוהבת את מירה מגן, שהיא לא נחשבת כמוהם, אבל כל ספר חדש שלה שיצא אני קונה ונהנית לקרוא אותה".

איך את בוחרת ספרים לקריאה?
"כשאני מחפשת ספרים כאן באחוזה, אז שבוע אחד אני הולכת לאות א', ושבוע לאחר מכן לאות ת'. אני תמיד בוחרת משם ספר אחד מתורגם שלא קראתי, וספר של סופר 'שלנו', שגם אם קראתי כבר שכחתי ואקרא שוב".

זיוה זמורה: כולם קראו את "הספר האדום"

"התחלתי לקרוא רק כשהגעתי לאחוזת בית הכרם. לפני זה לא היה לי זמן", מספרת זיוה זמורה. "עסקתי בדברים אחרים, ועכשיו שיש לי פנאי בשפע – ואני פה כבר 15 שנה – אני קוראת הרבה. אני אוהבת את מאיר שלו ואת א.ב יהושע ובכלל, קוראת בעיקר ספרים ישראלים. אצל מאיר שלו אני אוהבת את 'פונטנלה', 'שתיים דובים' ואת 'גינת בר' אפילו שלא כולם אוהבים. את 'רומן רוסי' קראתי אחרי הרבה שנים. את 'אל תספר לאחי' קראתי לאחרונה. אני אוהבת את חיים באר. עכשיו קראתי ספר של שפרה הורן, 'חדר מול החומות'. אהבתי את צורת הכתיבה שלה".

לכבוד שבוע הספר, יש ספרים שאתן אוהבות וממליצות לדיירים אחרים באחוזה?
זיוה: "בטח. בטח. ספרים טובים אנחנו מחזירים ושמים פה על השולחן. כשמסיימים לקרוא, אחרים באים ולוקחים. כל מי שבא לספרייה בוחר מהשולחן. כך למשל כולם קראו את 'הספר האדום' (של אסף ענברי), למרות שכעסו עליו באפיקים על הרכילויות.
אבל זה גם ספר עם היסטוריה. אני חייתי בתקופה הזאת של הפילוג של הקיבוצים. אני כבר 60 שנה ירושלמית אבל חייתי קודם לכן בתל אביב, מגדיאל (בהוד השרון) וגבעתיים ולאחר מכן גם בקיבוץ משמר דוד, שכיום כבר לא קיים. כשנישאתי, באתי לירושלים. הייתי תמיד פה באזור כתושבת גבעת בית הכרם וגבעת מרדכי".

יש ספר שאתן עוזבות באמצע הקריאה?
שרה: "אני נותנת צ'אנס לספר 40-50 עמודים מקסימום. אם משעמם אותי אני הולכת לספריה להחליף אותו. תראה איזה ספריה יש לי פה, אז למה אני צריכה להשתעמם עם ספר?".

בקי הים, דיירת וספרנית:
"למדתי עברית רק בכיתה א'"

בקי הים, המשמשת כאחת הספרניות באחוזת בית הכרם, מספרת: "הגעתי לארץ מבולגריה בשנת 51, כשהייתי בת שבע, ובלי מילה בעברית. למדתי עברית רק בכיתה אלף. בבית לא היה כסף לקנות ספרים וגם לא צעצועים. הייתה לנו ילדות עשוקה. היינו בירושלים בגלל שסבתי גרה בירושלים, כבר משנת 48 כשעלתה לארץ. התחלתי לקרוא בערך בגיל בת מצווה. למעשה רק עכשיו, בתקופה זו של חיי, אני קוראת יותר. כי יש לי הרבה יותר זמן".

את עוברת מספר לספר?
"מה שקורה אצלי זה שאני צריכה הפסקה בין ספר לספר. אני צריכה לעבד אותו, אני לא יכולה לקרוא ספר מיד אחרי ספר. אני נותנת לזה כמה זמן שצריך, ורק לאחר מכן אני מתחילה לקרוא ספר חדש".

האם קורה שאת קוראת ספר פעמיים?
"לא! יש לי כל כך הרבה ספרים לקרוא. אם יש ספר שאני ממש אוהבת אני שומרת אותו".

יש ספר שאת מאוד אוהבת?
"יש ספר של צרויה שלו, 'חיי אהבה'. אני מתחברת לדרך הכתיבה שלה ולמה שהיא מספרת".

בקי מספרת על דפוסי הקריאה באחוזת בית הכרם: "יש לנו עשרות קוראים שמחליפים ספרים באופן קבוע בספרייה. ישנם גם קוראים שמעדיפים לקנות ספרים, ויש את הקוראים שניגשים לכוורות בלובי של האחוזה, מוציאים ומחליפים שם ספרים".

מה אתן חושבות על שבוע הספר השנה?
"אני יודעת שבשנים קודמות יצאו יותר ספרים לקראת שבוע הספר. הרבה יותר מאשר השנה".

יש משמעות למחירים של הספרים?
"מאוד. 98 שקלים זה המון בשביל ספר אחד".

כשהיה ארבע במאה זה היה טוב?
"זה היה מצוין".

"צריך לגעת בספר"

מה לגבי ספרים דיגיטליים יצא לכן לקרוא?
רחל: "הורדתי פעם אחת ספר לאייפד. זה היה הספר היחידי שהשארתי באמצע ולא המשכתי לקרוא. צריך לגעת ספר וזה בפירוש לא נוח לקרוא באייפד. זה לא ריח של ספר, זה ריח של מתכת".

מה דעתכן על הספריות שנפתחות ברחוב, כמו זו שליד בית הוועד בבית הכרם?
רחל: "יש לי בן דוד שאומר שהוא הפסיק ללכת לספריה, והוא הולך רק לספריה הזו (ליד בית הוועד). הוא מוצא שם ספרים חדשים, ולפעמים אפילו עם פתק החלפה, ויש להם המון ספרים, אף פעם לא חסר לו ספרים. אני חושבת שזה דבר נפלא הספריות האלה. זה מביא תועלת רבה. הספרים ברחוב מאפשרים נגישות רבה".

זיוה זמורה: "עוד עשרים-שלושים שנה לא תהיה כאן ספרות יפה, לא יהיו אנשים שיקראו כי לא מלמדים אותם. אנשים גם לא ידעו לכתוב כי לא מלמדים אותם. אני שומעת מהנכדים שהיום לא קוראים ספרים. נכדה שלי מספרת שהם למדו את 'סיפור פשוט' של עגנון. איזה בכיות היו על זה שהם למדו את 'סיפור פשוט', וזה סיפור הכי קריא והכי פשוט", היא צוחקת יחד עם החברות לשולחן.

מה קורה בתקופה האחרונה, מבחינת קריאה. יש למצב במדינה השפעה על כך?
בקי: "אנחנו מרגישים שאנשים קוראים פחות מאז המלחמה. אני מרגישה את זה על עצמי".
רחל ניסן: "אני עשיתי חוק. חדשות אני רק שומעת בערב. מידי פעם מקבלת עדכונים דרך הטלפון ואני מסתפקת בזה".
בקי: "אנשים מבקשים ספרים יותר קלילים להעביר זמן בנעימים, אבל גם ככה רוב הספרים החדשים שיוצאים הם קלילים, הם לא מי יודע מה וזה דווקא חבל".
זיוה זמורה: "יש היום הרבה יותר סופרות. הרמה היא בינונית. לא סופרים גדולים כבעבר".