שחורי שלי

מאת נילי גרוס, דיירת אחוזת ראשונים, דיור מוגן בראשון לציון

באחד מלילות הקיץ החמים, כשאנחנו מתכוננים לשנת הלילה וחלונות הבית פתוחים לרווחה, אני שומעת קול יללה (קול ענות חלושה) של חתלתול במצוקה.

אני משערת לעצמי שזה חתלתול שאיבד את אימו וקורא לה נואשות.
הדבר הזה הדיר שינה מעיניי מאחר שאנו אוהבים חיות, ולא יכולתי להירדם. החלטנו לסגור את החלון כדי שנוכל להירדם, אבל עדיין היללות המשיכו להטריד.
בבוקר שוב חזרו היללות ואז החלטתי לרדת ולראות מה עם החתלתול המסכן. הלכתי בעקבות היללות ומצאתי שבחצר הסמוכה לחצרנו, בתוך סבך של גדר חיה קוצנית, שוכב לו גור חתולים קטנטן (כבן חודש וחצי), מעיף בי מבט מתחנן בשתי עיניים גדולות ושחורות כפחם, כולו שחור ורק כפות רגליו לבנות וכתם לבן בצווארו.

התקרבתי אליו בזהירות במידת האפשר והוא לא ברח, אלא קרא בקול לעזרה. חזרתי לביתי להביא לו מים ואוכל של חתולים שתמיד היה באמתחתי (הייתי ממאכילות החתולים ברחובנו), חזרתי אליו והנחתי את האוכל והשתייה קרוב אליו, התרחקתי מעט כדי לא להפחידו, ומשום מה החתול לא ניגש לאכול ואז הבנתי שמשהו מונע
ממנו לעשות כן. הסתכלתי היטב וראיתי שהחתול תפוס בזנבו בסבך האבנים הקוצניים. ידעתי ששכניי אינם מאוהבי החתולים ואם ימשיך לילל לילה נוסף, התוצאה עלולה להיות הרת אסון. במקרה נכדתי הייתה אצלנו ושמעה את הסיפור ומייד נרתמה למשימת החילוץ וגם בעלי הצטרף למשימה.

כשראה החתלתול את שלושתנו – נבהל, ניסה לברוח ואז חלק מזנבו נשאר בין ענפי הסבך. אבל רווח לי שכרגע הוא בן חורין וחופשי לאכול ולשתות כאוות נפשו. שבוע לקח לו להסתגל אליי, כשהייתי מגיעה אליו פעמיים ביום להאכילו ובאותה הזדמנות הייתי מטפטפת לו יוד על זנבו הקטוע.
עם הזמן הפצע הגליד והפכנו להיות חברים. הוא יצא ממחבואו, קיבל ביטחון והיה מגיע לאכול בשעה היעודה, כשהוא מתענג על ארוחות השחיתות בהן פינקתי אותו ומתבונן בי בהערצה כאילו אומר תודה על הכול, מתחכך ברגליי והולך לדרכו. כך קרוב לשנה וחצי נמשכו יחסי האהבה בינינו ויום אחד הוא נעלם.
הוא לא החתול היחיד שהצלנו, והרשימה עוד ארוכה. שני חתולים נוספים שהצלנו נמצאים בביתה של בתנו ושומרים לנו אמונים.

מתוך "דבר ראשונים", עיתון הדיירים של דיור מוגן אחוזת ראשונים, יוני 2023