שנות ילדותי | מאת אביבה פורת, דיירת אחוזת ראשונים
נולדתי בבית החולים הדסה ברחוב בלפור בתל אביב, למשפחה דתית מרובת ילדים – היינו שישה ילדים. גרתי בבית "גדול" בן שני חדרים.
"הול" ומרפסת, בשכונה תל אביבית טיפוסית, לא רחוק משוק הכרמל.
המטבח של אימי היה מצויד בשתי פתיליות ו"פרימוס" אחד, ששימשו לבישול. לא רחוק מביתנו הייתה מאפייה, ואימא הייתה שולחת אותנו להביא משם מגשים, ומכינה לנו מאפים שונים כמו עוגיות, פיתות, עוגות וגם חמין. את כל הכבודה היינו צריכים לשאת ובלבד שלא יחסר לילדים מטעמים.
בזמנים ההם לא כל הילדים הלכו לגן. אני זכיתי ללכת לגן ילדים שהיה ברחוב הרב קוק אצל חנה הגננת, שאני זוכרת אותה עד היום. זו הייתה שנה מקסימה במיוחד. זכורות לי חגיגות הגנים שהיא ערכה לנו: חגי תשרי, חנוכה, ט"ו בשבט, פורים, פסח וחג השבועות.
לימים הגעתי לבית ספר דתי (רק בנות), לשמונה שנים רצופות, והמחנכת שושנה שטנשטיין לימדה אותנו ברצף כל השנים. למדנו את כל מקצועות הליבה שכללו גם אנגלית, אבל רק בשנתיים האחרונות. נהנינו גם ממלאכת יד, זמרה והתעמלות. כמו כן היינו אחראיות על ניקיון החצר, ואפילו חדר האוכל, הכול לפי תורנויות. בשנה האחרונה – במסגרת שיעורי המלאכה היינו צריכות לתפור חולצה זהה לכולן עם רקמה בדוגמה של "איקסים", ולתמונת המחזור היינו חייבות ללבוש אותה.
בשנת תש"ח הכריזו על מדינת ישראל, ורק לאחד השכנים היה מקלט רדיו. כולם הצטופפו לשמוע הכרזה זו, השמחה הייתה גדולה, ובעקבותיה החלה מלחמת העצמאות.
מחוזות ילדותי, למרות התנאים הקשים, נראים לי עתה מלאים אהבה ומסירות. למרות הדירה הצפופה והאירועים הקשים לפני קום המדינה, ספגנו בבית ערכים וכבוד. המטבח הנהדר של אימא והמאכלים שבישלה אינם משים מזיכרוני ואני ממשיכה בדרכה. האחווה השוררת ביני ובין ילדיי והפגישות המשפחתיות גורמות לי נחת מרובה.
מתוך "דבר ראשונים", עיתון אחוזת ראשונים
