שיחה פילוסופית עם הנין שלי

מאת השופט בדימוס ישראל גלעדי, דייר אחוזת צהלה
פורסם במקור בעיתון “בקול צהלה” של אחוזת צהלה

באחד מערבי החנוכה הוזמנתי להדלקת נרות אצל אחת מנכדותיי. לנכדה זו שלושה ילדים, שהמבוגר ביניהם הוא בן חמש.
נין זה אוהב לראותני “עושה קסמים” כמו “בליעת כדור פינג פונג” וכו’.
בעודו יושב לידי, הבחין בקמטים שעל ידי. הוא שאלני: “סבא, למה יש לך קמטים?”.
עניתי לו: “מפני שאני זקן”.
“אתה זקן”, שאלני, “אז הרי תמות”.
עניתי לו: “נכון, זקנים מתים”.

השופט בדימוס ישראל גלעדי. “סבא, למה יש לך קמטים?” | צילום: עדיאל דוד

שאלני, “וגם אני אהיה זקן?”.
עניתי לו: “כן, אבל בעוד הרבה זמן”.
“אז גם אני אמות?”.
הייתי נבוך, לא ידעתי מה לענות לו. בסוף אמרתי, “כשתהיה זקן מאוד”.
“נכון שאת המתים קוברים באדמה?”, שאל.
עניתי: “כן, כך עושים”.
התחלתי לחשוב כיצד יוצאים משיחה בלתי נעימה זו ואמרתי, “אבל הם לא מרגישים כי הם מתים”.
“נכון”, אמר. “מתים לא נושמים. אני יכול להפסיק לנשום להרבה זמן, בעיקר כשאני שוחה מתחת לפני המים”.

שמחתי שעברנו לנושא קצת יותר עליז. אמרתי: “שמעתי שאתה התקדמת בקיץ מאוד בלימודי שחייה ואתה ממש שחיין”.
אך נושא המוות המשיך להטריד את הנין שלי והוא שאל: “מתים לא מרגישים כלום, נכון סבא?”.
מיהרתי לאשר את דבריו אך הוא המשיך, “בכל זאת, לא נעים שהאדמה מכסה אותך”.

ראיתיו מהרהר ועצוב. למזלי הופיעה אחותו הקטנה ובידה כדור גדול, שאותו זרקה בעליזות על הנין.
מראה פניו השתנה בן רגע. חטף את הכדור, עזבני והחל לשחק עם אחותו. רווח לי.