תפריט-לחצו לפתיחה
 

הדואר בא היום

דיירי אחוזות רובינשטיין פשפשו בארכיונים הפרטיים – ושלפו מהם את המכתבים הכי מרתקים ומרגשים שנשמרו אצלם במשך השנים. אהבה, משפחה, אישים דגולים, שמחות וגם אסונות; כל מכתב הוא סיפור. כל מכתב הוא עולם ומלואו

זוכרים את הימים שבהם הלכנו בהתרגשות אל סניף הדואר, כדי לראות אם המכתב המיוחל כבר הגיע? את ההתרגשות שלפני פתיחת התיבה? את האכזבה שבגילוי התיבה הריקה? או להבדיל: את הרטט שעבר בגוף למראה המעטפה המיוחלת מונחת לפנינו. ואז – לקרוע במהירות את המעטפה. או להפך – להתענג על כל רגע. ולבלוע את המילים. מהאהוב או האהובה, מקרובי המשפחה שנמצאים הרחק, או אולי מגורם ממסדי חשוב. כן, הימים הנוסטלגיים הללו בהחלט מעוררים געגוע. בעידן הנוכחי, של האי-מיילים והפייסבוק והודעות הטקסט והווטס-אפ, נראה כי הדואר הפיזי הולך ונעלם מחיינו. אבל בארכיונים הפרטיים של רבים מאתנו שמורים עדיין, בתוך מעטפות, אוצרות אמיתיים. דפים מצהיבים בכתב יד או באותיות דפוס, שמספרים את סיפור חיינו; שמחות וטרגדיות, הצלחות וכישלונות, מעשים גדולים וזיכרונות שלא יישכחו. דיירים מאחוזות רובינשטיין הסכימו לשתף במכתבים אשר שמורים אצלם שנים רבות, ושהם בעלי משמעות גדולה עבורם – ולעתים גם עבור רבים אחרים. התוצאה המרגשת לפניכם.

המכתבים של דיירי אחוזת בית הכרם

מכתבים מהתעלה

דבורה בלווה

דבורה בלווה

דבורה בלווה עבדה במשך שנים רבות כאחות חדר ניתוח בהדסה עין כרם, והייתה אחראית על חדרי ניתוחי הלב, הריאות וכלי הדם בבית החולים (שבו בין היתר בוצעה, בהשתתפותה, השתלת הלב הראשונה המוצלחת בארץ, בשנת 1987). בנוסף, היא שירתה במילואים כאחות עד גיל 34; במלחמת יום כיפור היא ניהלה את חדר הניתוח בבסיס ברפידים. באותה עת, חברה של דבורה נלחם בתעלה, באוגדה 143 של אריק שרון.
החבר שלח לדבורה מכתבים בדואר צבאי, אשר תיארו את תחושותיו ומחשבותיו במלחמה. המכתבים אוגדו בהמשך בספר שפרסם החבר בשם “מכתבים לשלי”. המכתבים, הכתובים בעברית יפה, לעתים אפילו פיוטית, היו אור קטן בימים הקשים שעברו על דבורה. “עבדנו ימים ולילות ברציפות ללא אוכל כמעט וללא שינה”, היא מספרת. “כדי לשמור על שפיות דעתי הייתי מתקלחת אחרי כל ניתוח, ושם גם יכולתי לבכות. המכתבים שקיבלתי מאותו חבר היו מעט עידוד בתופת ההיא”.

אוקטובר 1973דבורה בלווה, 1973. "מעט עידוד בתופת"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מתוך המכתב:
האמנתי תמיד, בכל לבי, שחיי יקרים לי ושאצא איכשהו ובאיזושהי דרך חי. וכך טיפחתי לעצמי, אמנם קצת מאוחר ואולי בכוונה קצת מאוחר, קמע נהדרת לה הייתי סוגד ומתפלל, מעריץ ומצפה בכל דקה ובכל שעה…. קמע בדמותך ילדתי שלי
————————————————————————————————————————————————————————————————————–

הגנן של ראש הממשלה

רות פסט

רות פסט

יהודה פסט, בעלה זיכרונו לברכה של רות פסט, דיירת אחוזת בית הכרם מזה שמונה שנים, היה ציוני נלהב שאהב את עבודת האדמה. עוד בסלובקיה למד יהודה בבית ספר לחקלאות, וכשעלה לארץ בשנת 1939 העמיק את הידע והיכולת בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. בהמשך עבר יהודה להתיישב בקיבוץ משואות יצחק שבגוש עציון. “לקחו את כולם להגנה, חוץ מאת מיהודה”, מספרת רות. “גוש עציון הייתה מכותרת, והחליטו שהוא חייב להישאר ולעבוד בגן הירק כדי שיהיה מה לאכול. מסביב היו כפרים ערביים והוא למד מהם גידול ירקות עם מעט מים. הוא אהב מאוד לספר על התקופה הזו – על הכרובית שהייתה בגודל עצום, ועל הפטריות שהיו אז ממש נדירות בארץ”.
על כך כתב יהודה בזיכרונותיו: “אני התעקשתי להקים גן ירקות במקום, למרות שמים אין. חברי כפר עציון, שהיו כאמור ותיקים יותר, טענו שזה לא מתאים למקום… כדאיות הייתה מילה טמאה בשבילי. וכי באתי לא”י כדי לעשות כסף? צריך להפוך את א”י לגן פורח!”. אשת הנשיא השני, רחל ינאית בן צבי, הגיעה בשנת 1947 לראות את הפלא מקרוב, ולאחר שנים גם כתבה לו את המכתב, המפציר בו “לקבל את עבודת הגננות על ידי בית הנשיא”. בסופו של דבר יהודה עבד דווקא בגינה של ראש הממשלה, דוד בן גוריון, אך גם זאת לתקופה קצרה בלבד. “הוא עבר לעבוד במשרד האוצר כמנהל חשבונות”, מחייכת רות.

 

יהודה פסט ז"ל. "כדאיות הייתה מילה טמאה בשבילי"

יהודה פסט ז”ל

 

15.10.1953

מתוך המכתב:
אם גם באיחור זמן אני באה אליך לבקש לקבל עבודת הגננות ע”י בית הנשיא

 

 

 

 

 

———————————————————————————————————————————————————

האישור שהתחיל את השושלת הירושלמית

התעודה הנדירה הזו – אישור מימי המנדט הבריטי לעלייה לארץ ישראל – נשמרה אצל דייר אחוזת בית הכרם, זלמן שגיא, במשך שנים רבות. “זה היה האישור שבעזרתו הגענו לארץ”, הוא מספר. “הוריי היו ציוניים. אח של אמי שעלה לארץ בשנות ה-20 המוקדמות כבר היה כאן, ואנחנו הצטרפנו אליו” . זלמן, שהיה ילד בן שבע, זוכר את המסע הארוך שעשה עם הוריו לארץ ישראל.
“נסענו לקישינב, ומשם ברכבת לילה לקונסטנצה שברומניה. אני זוכר גם את ההפלגה באונייה. בדרך עגנו למנוחה בסלוניקי ונתנו לנו שם פירות. אחרי כשבוע הגענו לחיפה. עשו לנו בדיקות רפואיות – ומשם המשכנו לירושלים. מאז אני כאן”. אביו של זלמן, שהיה סוחר בחו”ל, למד מגיסו את מקצוע החשמלאות. לאחר מכן פתח חנות למוצרי חשמל ברחוב הקרן הקיימת, ובין לקוחותיו היו הנשיא יצחק בן צבי והשר דב יוסף. זלמן, כלכלן במקצועו, הכיר את רעייתו צביה כששניהם עבדו יחדיו במשרד החשב הכללי.
לבני הזוג שלושה ילדים, עשרה נכדים ושלושה נינים – כולם מתגוררים בירושלים וסביבותיה. “והכל החל בעצם בתעודה הזו”, מחייך זלמן. “האישור לעלות לארץ ישראל”.

זלמן וצביה שגיא

זלמן וצביה שגיא

האישור שהתחיל את השושלת הירושלמית

לחצו להגדלה

———————————————————————————————————————————————————

המכתבים של דיירי אחוזת צהלה

המכתבים של השופט (בדימוס) ישראל גלעדי

השופט טירקל מספיד בטרם עת

לאחר פטירתה של חנה, רעייתו של השופט בדימוס ישראל גלעדי, הוא קיבל מכתבי תנחומים רבים. אחד מהם, ששלח שופט בית המשפט העליון בדימוס, יעקב טירקל, הפתיע אותו. טירקל טעה לחשוב כי ידידו הוא זה שנפטר – ושלח מכתב תנחומים על מותו של השופט גלעדי.
“זכיתי להתייצב לפני אישך המנוח בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי בתל אביב, בהיותי עורך דין צעיר בראשית דרכי”, כתב. “הוא היה שופט ואדם למופת והלב דווי על הליכתו מאתנו”. “הבנתי את הטעות של טירקל והיססתי כיצד לנהוג”, מספר גלעדי. “האם לטלפן ולהעמידו על טעותו או להתעלם עד שבמשך הזמן יבין שטעה. לבסוף טלפנתי. טירקל התנצל שוב ושוב ואיחל לי חיים ארוכים. מכריי אומרים כי מי שהספידו אותו בחייו, הסיכויים כי יאריך ימים יגדלו. הלוואי!”.

ישראל גלעדי

ישראל גלעדי

_MG_5691_med-2

             

 

 

 

 

 

 

 

 

מתוך המכתב:
גב’ חנה גלעדי נכבדה,
בצער רב שמעתי על פטירתו של אישך היקר, השופט ישראל גלעדי ז”ל. קבלי נא בדרך זאת את רגשות השתתפותי באבלך הכבד ובאבלה של המשפחה כולה.

 

 

עמוס עוז מתרגש ומרגש

“רעייתי המנוחה חנה הייתה ארבע שנים וחצי במוסד סיעודי”, מספר השופט גלעדי. “היא הייתה אשת ספר, ובתקופה ההיא, כשכבר לא יכולה היתה לקרוא בעצמה, הקראתי לה מדי יום. כשקראתי לה את ‘סיפור על אהבה וחושך’ של עמוס עוז, היא נהנתה מהספר כל כך, עד שביקשה ממני לכתוב בשמה מכתב תודה לסופר.
כתבתי לעוז בשם שנינו וציינתי בין היתר כי, ‘קריאת הספר המתיקה את סבלה של אשתי הצמודה לכיסא גלגלים וגרמה לי, שכבר קראתי בו בעבר, שוב להנאה עילאית”. גלעדי נדהם לקבל בתגובה מכתב נוגע ללב מהסופר.

AMOSOZ

לחצו להגדלה

מתוך המכתב:
אינני נוהג לחבק אנשים ונשים שלא הכרתי (וגם לא את אלה שהכרתי, מלבד מעטים) ובכל זאת, אנא, מסור לאשתך שאני מחבק אותה

 

———————————————————————————————————————————————————

מכתב מהמדבר

בלהה ברנדווין

בלהה ברנדווין

גם היום, כשבלהה ברנדווין קוראת את המכתב ששלח חמה נתן ברנדווין מהמדבר בלוב בספטמבר 1942, כחייל בצבא הבריטי, היא מתקשה לעצור את הדמעות. “נתן התנדב לצבא הבריטי כדי להילחם בנאצים”, מספרת בלהה, המתגוררת מזה שבע שנים באחוזת צהלה. “הוא השאיר בבית, בנס ציונה, אישה וילד בן שבע, משה, שלימים נהיה בעלי. ועד נס ציונה, שהייתה אז מושבה, שלח לו חבילה חגיגית לראש השנה, והוא כתב בתגובה את מכתב התודה הזה, בכתב יד מסודר ויפה ובעברית נפלאה.
הוא היה שנתיים ברציפות במלחמה, בלי לחזור הביתה, ובעלי משה נשלח למוסד לילדי חיילים כי אמו עבדה ב-Naffi, השקם הבריטי, ולא יכולה הייתה להיות עמו”. בלהה, שנולדה אף היא בנס ציונה, נהייתה חברתו של משה בגיל 13, ומאז היו יחדיו עד לפטירתו בשנת 2004. לדברי בלהה, במשך עשרות שנים אף אחד במשפחה לא ידע על המכתב הזה “עד שבשנת 1977 הוקם ‘בית ראשונים’, מוזיאון לתולדות נס ציונה, ובמסגרת זו נמצא המכתב. העבירו אותו אלינו. כמובן שזה עורר בנו התרגשות בלתי רגילה”.

לחצו להגדלה

מתוך המכתב:
קשה לתאר מה גדולה פה ציפיתנו לאיזה שהיא דרישת שלום מהארץ, להדים מהבית. ולכן מכתביכם הנלבב וברכותיכם החמות גרמו לי עונג ממש. הם הזכירו לי כי מאחורינו ישנם אנשים הדואגים לנו לחיילים העבריים, ורוצים להמשיך אתנו קשרי ידידות וחברות. נקוה כולנו שאיחולכם יתקיימו והימים האפלים והקודרים האלה יעברו מהר ונראה כולנו בחורבן ממשלת הרשע והזדון בעולם

———————————————————————————————————————————————————

בעקבות סבתא וסבא

הסבים והסבתות של דיירת אחוזת צהלה לאה שץ הם גרמנים משני הצדדים. זוג אחד הצליח להימלט מהנאצים. הזוג השני – נרצח. כמה שנים לפני כן, בשנת 1935, הספיק השלטון הגרמני להעניק לשני סביה את צלב הברזל ותעודת הוקרה על השתתפותם במלחמת העולם הראשונה.
“אביו של אבי, שלמה שטיינהאואר, היה רופא”, מספרת לאה. “כשסבי קיבל את תעודת ההוקרה, אבי כבר היה בארץ: הוא עלה בשנת 1933 לאחר שפוטר מעבודתו כמורה, בשל היותו יהודי. אמי, שכבר הייתה מאורסת לו, הצטרפה אליו בשנת 1934. ב-1935 סבא וסבתא שטיינהאואר באו לבקר את הילדים בפלשתינה. כשהם שבו לגרמניה, חברים סיפרו להם שעומדים לשלוח את כל הרופאים היהודיים למחנה ריכוז. הם ארזו, מכרו את רכושם ושבו לישראל. הם קבעו את משכנם ברמתיים, וכאן התגוררו ונפטרו בשיבה טובה”. גורלם של סבה וסבתה של לאה מצד אמה, בני הזוג רוטשילד (“אין קשר לברון הידוע”, מבהירה לאה בחיוך) היה שונה.
“גם ילדיהם של הרוטשילדים זיהו את הסכנה ועלו ארצה בשנים 1933 ו-1934”, מספרת לאה. “ההורים הבינו שצריך לברוח רק בשלב מאוחר יותר וביקשו לעזוב. הגרמנים דווקא אישרו, אבל הבריטים לא נתנו להם סרטיפיקט והם נותרו בגרמניה”. על גורלם של בני הזוג רוטשילד נודע למשפחה רק לאחר שמכר שלח לאמה של לאה, בשנת 1979, תיק שמצא בארכיון המשטרה החשאית של וירצבורג, ובו מסמכים המתארים את השתלשלות האירועים. ב-12.12.1939 נכתב כי בני הזוג רוטשילד ייסעו לפלשתינה דרך וינה. ב-4.7.1940 – כשהתברר שלא נסעו – בוטל האישור לצאת את גרמניה. בהמשך הוגלו לגטו לובלין, ושם מצאו את מותם.

לאה שץבני הזוג רוטשילד, סבא וסבתא של לאההמכתב שנשלח ממנהלת מדינת וירצבורג למשטרה חשאית ב-4.7.1940, בעניין בני הזוג רוטשילד

מימין: לאה שץ | בני הזוג רוטשילד, סבא וסבתא של לאה | המכתב שנשלח ממנהלת מדינת וירצבורג למשטרה חשאית ב-4.7.1940, בעניין בני הזוג רוטשילד (לחצו להגדלה)

מתוך המכתב:
מסתבר כי הנ”ל עדיין לא היגרו… האישור שניתן להם ב-1939.11.24 המאפשר להם לעזוב מבוטל בזאת

סיפור ההישרדות המדהים של ינק פוקס

ינק פוקס כבר חגג השנה 90, אבל מראהו צעיר, שכלו חד ותנועותיו נמרצות. הוא מתגורר באחוזת צהלה עם רעייתו, ד”ר אינה פוקס, וממשיך בנסיעותיו לכל העולם – להרצות ולספר את סיפור הישרדותו המדהים בשואה, שאותו גולל בספרו “דואר שדה 27023” (שאף עובד לסרט): צעיר יהודי בעל מראה “ארי”, שידע גרמנית שוטפת, הצליח לברוח ממחנה הריכוז ולהבריח עוד 20 יהודים (ביניהם אביו ואחיו, שמצאו את מותם מאוחר יותר) להגיע לאוקראינה ושם להתחזות במשך כשנתיים כמעט לחייל גרמני.

ינק פוקס

ינק פוקס

בשנת 1944 עלה ינק לישראל. “כשהתחתנתי, אשתי אמרה לי שאני צריך להעלות את הסיפור שלי על הכתב”, הוא מספר. “אז כתבתי והוצאנו את הספר לבדנו, שיהיה לנכדים (אגב, היום יש לנו כבר 14). הספר התפרסם, והתחילו להזמין אותי להרצות. בתחילה בבתי ספר ולאחר מכן בצבא. אין יחידה קרבית בצה”ל שלא הרציתי לה”.
ינק הרצה על סיפורו מעורר ההשראה לאלפי בני אדם מכל העולם, בני דתות ולאומים שונים. כך למשל הרצה ל-5,000 חיילים על ספינת קרב אמריקנית שעגנה בנמל חיפה, ולאסירים ערביים בכלא שאטה. בביתו שמורים מכתבי הוקרה מאישים רבים ובהם נשיא המדינה השישי חיים הרצוג, סגן יו”ר הכנסת בעבר צבי צימרמן, הבמאי סטיבן שפילברג, העומד בראש קרן “פרויקט הנצחת השואה” ועוד.
“עם כל הקשיים והטרגדיות, היו לי חיים מעניינים מאוד”, הוא מסכם. “המסר העיקרי שלי – לא לאבד תקווה”.

 
מכתב שכתב צבי צימרמן, סגן יו"ר הכנסת, 1974

לחצו להגדלה

מתוך המכתב:
שמועה נפוצה בפי רבים על צעיר מלבוב שבפולין, בעל הופעה “ארית” מובהקת, אשר במדי קצין גרמני עבר את החזית המזרחית העקובה מדם

———————————————————————————————————————————————————

המכתבים של דיירי אחוזת ראשונים

המדינה שלך, המפקד!

משה פשר

משה פשר

“כשסיימתי את בית הספר העממי עשיתי את המוות להוריי”, מספר משה פשר, מהדיירים הוותיקים באחוזת ראשונים, המתגורר בה מאז שנת 2000. “הייתי שובב וההורים החליטו לשלוח אותי לפנימייה בריטית בצפת, שהייתה בית הספר הטוב ביותר שלמדתי בו בחיי. היו שם בעיקר בנים של קצינים ואנשי שלטון בריטים, אבל גם נערים יהודיים כמוני ובנים של מכובדי ועשירי הערבים ממשפחות חוסייני, דג’אני וכדומה. כולנו גרנו ביחד והיינו חברים. אחד התלמידים הבריטיים בפנימייה, בנו של מושל מחוז הדרום אם איני טועה, קיבל את המסמך הזה מאביו – והחליט לתת לי אותו במתנה. כשהראיתי את זה לאבי שלי הוא התלהב מאוד ואמר לי לשמור על המכתב מכל משמר. זו למעשה התכתבות לא רשמית שמעבירה את השלטון הצבאי הבריטי לממשל האזרחי בראשותו של הרברט סמואל. הייתי אז בן 15-14, ואני שומר את המסמך ההיסטורי הזה עד היום”.

 

30.6.1920

לחצו להגדלה

Received from Major-General Sir Louis Bols One Palestine complete

 

30.6.1920

לחצו להגדלה

Handed over to Sir Herbert Samuel One Palestine complete
————————————————————————————————————————————————————————————————————–

המכתבים שלא הגיעו

מספר דייר אחוזת ראשונים חיים אבני: “ב-20.10.1948 שלח אחי, צבי, מכתב לאחד מחבריו הטובים, יחזקאל. שניהם לחמו בחזיתות שונות במלחמת העצמאות. הדואר הצבאי היה איטי, ועד שהמכתב הגיע ליעדו יחזקאל נהרג בקרבות. הטביעו את החותמת ‘נהרג’ על המעטפה ושלחו בחזרה את המכתב. אולם עד שהמכתב החוזר הגיע לגדוד של אחי, גם הוא כבר נהרג”.
חיים היה בן 15.5 כשאחיו נהרג, והוא זוכר היטב את הימים הקשים ההם: “לא קיבלנו הודעה רשמית על מותו של אחי, למעשה עד עצם היום הזה. פשוט עוד לא היו אז מוסדות מסודרים. אני זוכר שבשישי אחד הצהרים הגיע לביתנו חבר של אחי מהצבא. רק אני הייתי בבית והוא אמר לי: ‘אחיך קיבל כדור דומדום מצלף מצרי, והוא מאושפז במצב קשה בבית חולים צבאי בכפר ביל”ו. למחרת לקחנו מונית לבית החולים. הצלחנו לדבר אתו מעט, אך בסופו של דבר הוא מת בניתוח”.
חיים מתגורר באחוזה עם רעייתו שושנה. לבני הזוג ארבעה ילדים ו-12 נכדים.

20.10.1948

לחצו להגדלה

חיים אבניבמרכז - צבי אבני ז"ל, משמאלו - יחזקאל לרמן ז"ל

מתוך המכתב:
אני מסיים את הכתיבה, אולם אשלח את המכתב רק כשאדע לאיזו פלוגה אני שייך. ד”ש לך מג’וס ונפתוס. מינה, מינה, מינה, היי הופ!!! הרשל
————————————————————————————————————————————————————————————————————–

הצוואה של אחרון הביל”ויים

רינה אבני

רינה אבני

מנשה מאירוביץ – אחרון הביל”ויים והיחיד מביניהם שזכה לראות את הקמת ארץ ישראל – היה אגרונום, סופר ומראשי עסקני ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בתקופת העלייה הראשונה ואחריה.
נכדתו, דיירת אחוזת ראשונים רינה אבני, קיבלה מאמה את צוואתו זו, שנכתבה לעם ישראל כולו. רינה זוכרת היטב את סבה: “הוא היה נוסע כל הזמן להרצאות שבהן הטיף להתיישבות בארץ, ולפגישות עם גדולי היישוב . זה היה כמובן כבוד להיות נכדה שלו, אם כי לא היה לו זמן רב לנכדים. מי שטיפלה ודאגה לנו, וגם לו, הייתה סבתא. אני זוכרת אותו יושב לצד השולחן, כותב או קורא. הוא לא תמיד זכר את שמותינו, אבל אני זוכרת שכשהיינו יוצאים מהבית הוא היה אומר לנו – ‘תדעו לכם ששם טוב חשוב משמן טוב'”.
רינה, 84, אם לשני בנים, סבתא לחמישה נכדים ושתי נינות, מתגוררת באחוזת ראשונים כשנה וחצי. “נוח וטוב לי פה. יש פה המון פעילויות, ולבד מכך אני עוסקת בהתנדבות – בבקרים בטלוויזיה הקהילתית, ויום בשבוע עם ילדים בני העדה האתיופית”.

ראשון לציון, י"ט בתמוז תש"ו

לחצו להגדלה

ראשון לציון, י"ט בתמוז תש"ו

 

 

מתוך המכתב:
וזאת ברכתי: “תצליחו בעבודתכם הגדולה באותה האמונה הטהורה ובאותה מסירות הנפש שציינו את אנשי ביל”ו. ותעבדו כולכם יחד, שכם ויחד, בלי הגדל מעמד ומפלגה, עד הגיע היום ונהיה עם חופשי, יושב על אדמתו, עם כל העמים אשר על פני האדמה. שעת הבוקר בוא תבוא, עוד יעלה השחר!”.
————————————————————————————————————————————————————————————————————–

ילדים זו שמחה!

שולה בן שמואל

שולה בן שמואל

שולה בן שמואל היא אם לארבעה וסבתא לעשרה נכדים ולשתי נינות. היא עצמה גדלה במשפחה בת עשרה ילדים. “נולדתי במרוקו בשנת 1936 ,בת שנייה להוריי” היא מספרת. “כשעלינו לארץ בשנת 1949, במסע שנמשך חודשים ארוכים, כבר היינו שבעה אחים ואחיות. בתחילה שלחו אותנו למחנה אוהלים בפרדס חנה. היה חורף, ואני זוכרת שהרוח הפילה עלינו את האוהל. בשלב מסוים לקחו אותנו ללוד, ושם הוריי בחרו דירה. לא היו מים וחשמל, ואחי הבכור היה מביא אורז, קמח ותפוחי אדמה מבתים נטושים של ערבים. למרות שהיינו בגילאים שונים, כולנו למדנו באותה כיתה. את המענק הזה (ראו למטה) מהממשלה קיבלו הוריי כמה שנים אחרי שעלו לארץ, אבל אני לא חושבת שזה עשה שינוי גדול מבחינה כלכלית. להורים בקושי הייתה עבודה וכסף. למרות זאת, ולמרות שהיינו עשרה ילדים, אני לא זוכרת קשיים מיוחדים. לא הרגשנו במחסור. מה שכן, הייתה לנו משמעת חזקה מאוד. החובות והכללים היו ברורים”.
שולה מתגוררת באחוזת ראשונים כארבע שנים ונהנית מכל רגע. “אני שוחה ומתעמלת בהתעמלות במים, משתתפת בחוגי מלאכה ומרבה להתנדב”, היא מספרת. “בהתנדבות אני עוסקת כבר 30 שנה, במסגרות שונות. הנתינה לאחרים נותנת לי המון”.

29.5.1951

לחצו להגדלה

Capture12

————————————————————————————————————————————————————————————————————–

התלמיד המרגש

יוכי מרינוב

יוכי מרינוב

“כשסיימתי את תפקידי כמנהלת בית הספר יגאל אלון בבת ים, בשנות ה-90 המאוחרות, תלמיד בן העדה האתיופית, שסיים כיתה ד’, נתן לי את המכתב הזה, שמאז לא יוצא לי מהראש”, מספרת יוכי מרינוב, המתגוררת באחוזת פולג בחמש השנים האחרונות. “לתלמיד שכתב לי את המכתב היו בעיות – ודלתי הייתה תמיד פתוחה לפניו. הוא בא מבית ללא אמצעים, ואני הייתי מכינה לו סנדוויצ’ים כשהיה רעב. אני זוכרת שהוא ממש בכה כשנפרד ממני. כשקיבלתי וקראתי את המכתב הזה התרגשתי מאוד. חיבקתי אותו, וביני לביני גם הכאתי על חטא – שאולי לא הייתי רגישה מספיק למה שעבר עליו. המכתב הזה עורר אותי לחשוב, שכמחנכים לא נתנו מספיק את הדעת על הגזענות כנגד בני העדה האתיופית. במחאה האחרונה חשבתי על זה וידעתי: הם לא מוחים ללא סיבה. הילד הזה צריך להיות היום בן 26. ניסיתי לחפש אותו בנרות, עד היום ללא הצלחה, ואני עוד מקווה שאמצא אותו”.

 

 

התלמיד המרגש

לחצו להגדלה

מתוך המכתב:
בסוף השנה את הוזבת ואני היתגעגעה עלך.. את היית מנהלת נדיבה וטובה ואני לא אשחח מה שעשית למאני שלקחת אותי לתיולים אפילו שלא שילמתי… שאני חושב על הדברים שאשית למעני דימא ואוד דימא ועוד דימא יוצאת לי מין העניין. מבחוץ אתם רואים אותי גדול שמח עבל מיבפנים אני הדוב… אני כמו כל ילד רגיל רק שצבעה העור שלי הוא חום חזק ולאחרים חום חלש…
 
————————————————————————————————————————————————————————————————————–

המזכרת האחרונה מהאח האהוב

בתיה עמית

בתיה עמית

כשבתיה עמית מספרת על אחיה ז”ל, אריה סטריקובסקי, היא מתקשה לעצור את דמעותיה. “אהבתי אותו מאוד”, היא אומרת על האח, שנהרג במלחמת השחרור. “הוא היה חייל בן 21, ולחם בגליל המערבי”, מספרת בתיה, המתגוררת עם בעלה זאב באחוזת פולג כבר עשר שנים. “גרנו אז בקריית מוצקין. המכתב הזה הגיע בתחילה אל בית הקפה של פייבלמן, שבאותן שנים היה מוסד בנהריה.
כנראה שאחד החיילים מהיחידה של אחי יצא לנהריה, ואחי מיהר לכתוב כמה מילים על דף מרופט. המכתב הגיע לבית הקפה ומשם איכשהו לביתנו. זמן לא רב אחר כך התברר לצערנו הרב שזו המזכרת האחרונה מאחי. חודשיים לאחר מכן אריה נהרג בקרב על הכפר עין רזאל, הסמוך לפרדיס”.
בתיה מספרת כי את ההודעה על מות אחיה קיבל אחיה הבכור. “הוא ביקש שלא אספר עדיין להורים, והלכתי לבכות אצל חברה”, היא משחזרת. “זה היה נורא. אחרי כמה זמן, הגיע אלינו יום אחד בחור צעיר ובלונדיני הביתה. הוא סיפר שהיה עם אחי בקרב ולאחר שאריה נפצע, הוא סחב אותו עד שאפסו כוחותיו. הוא ביקש סליחה. אבי העריך את זה שהוא בא לספר לנו על השעות האחרונות של אריה, ואמר לבחור שאין לו על מה להצטער. שהוא פעל בדיוק כפי שצריך היה”.

 

נכתב ביום כיבוש הכפר אכזיב, במסגרת שחרור הגליל המערבי 14/5/1948

לחצו להגדלה

החייל אריה סטריקובסקי, 1948 מיהר לכתוב כמה מילים על דף מרופט

החייל אריה סטריקובסקי ז”ל, 1948

 

מתוך המכתב:
שלום רב הורים יקרים! את מכתבי זה אני שולח לכם מכפר ערבי שכבשנו הלילה, שם הכפר אכזיב שבצפון. אתם יכולים לתאר לכם באיזה מצב רוח מצוין אני נמצא. זה פשוט חוויה עצומה. חוץ מזה אין כל חדש… חזק ואמץ ממני, אריה
————————————————————————————————————————————————————————————————————–

שכנות טובה

בטי אסל

בטי אסל

בזמן מלחמת ששת הימים הופתעו תושבי בית לחם הגלילית למצוא את המכתב הזה, שכתב המוכתאר של חמולת אלכעבייה שבאזור שפרעם על לוח המודעות של היישוב. “בסך הכל היו לנו יחסי שכנות טובים מאוד עם שכנינו הערבים, אבל התרגשנו מאד מגילוי התמיכה שבמכתב”, מספרת בטי אסל, המתגוררת כיום באחוזת פולג. “לכן רבים מאתנו צילמו עותקים ממנו. מאז ומתמיד היה לנו קשר טוב מאוד עם המוכתאר. בעלי היה יליד הארץ. הוא דיבר ערבית היטב, כי הוא שמר בשדות בתקופה ההיא – והכיר מצוין
את השכנים. היינו מוזמנים אליהם לחגיגות. המכתב הזה מעיד בעיקר על השכנות הטובה שהייתה אצלנו בעמק יזרעאל, ואני חושבת שעד היום היא כך”.

 

לחצו להגדלה

Muchtar letter crop1

————————————————————————————————————————————————————————————————————–

הנס של דוד אילני

דוד אילני

דוד אילני

בשנת 1955 קרה לדוד אילני נס. “הייתי נהג אוטובוס של דן, ונסעתי מרחוב לבנדה לרחוב העלייה בתל אביב”, הוא מספר. “הדרך הייתה פנויה, אבל ממול נסעה שיירה ולפתע משהו חצה את הכביש ואני בלמתי בבת אחת בחריקה גדולה. בהתחלה חשבתי שזה חתול, אבל בכל זאת רצתי לבדוק מאחורה ומצאתי שם ילד בן ארבע, מלא בגריז. לא בדיוק הבנתי מה קרה. הוא בכה ואני חיבקתי אותו ולקחתי אותו לקופת חולים. עד ראייה סיפר לי לאחר מכן שעברתי עליו עם האוטובוס. בגלל החריקה הוא התכופף, האוטובוס עבר מעליו, ולא קרה לו שום דבר.
“זה היה נס שלא ייאמן. אביו של הילד היה טייח, שעבד בבניין סמוך. הסתבר שהוא לקח את הילד לעבודה, והשובב הקטן קפץ מידי אחותו ורץ לכביש. היו לטייח הזה שבעה ילדים נוספים, ומאז המקרה הוא היה מגיע אליי כמעט בכל יום עם מתנות – בירה, אגסים וכדומה – וגם כתב לי את המכתב הזה, שמוצג כאן. לאחר שלושה חודשים קיבלתי מכתב מהמשטרה, שבו התבקשתי להעיד במשפט של האב, שנאשם בהזנחה של הילד. במשפט ביקשתי מהשופט רחמים על האבא. אני זוכר שהשופט אמר לאב: ‘ראית איזה נהג נחמד, איך הוא מגן עליך’, וקנס אותו בלירה אחת בלבד”.

הנס של דוד אילני
18.6.1955

לחצו להגדלה

מתוך המכתב:
הצלחת למגר את רוח השחור והמוות מעל בני. הנני מודה לך מקרבי, מכל נמי נשמתי על אשר לא איבדת את עשתונותיך… קבל נא את מתנתי הדלה והצנועה המצורפת עם המכתב. אברכך שה’ יעמוד על ימינך ויחזק את רוחך, יביא אושר לביתך עד ימי עולם

יצירת קשר

  • האחוזות*
    0
  • שם מלא*full name
    1
  • טלפון*full name
    2
  • אימייל*full name
    3
  • הערות*something more
    4
  • תקנון*you like
    קראתי את
    5
  • 6
  • 7