גדול ביפן
פרופ' בן-עמי שילוני, דייר באחוזת בית הכרם, לא ציפה לשיחה משר החינוך יואב גלנט, שהתקשר אליו לפני כמה שבועות כדי להודיע לו שהוא הזוכה בפרס ישראל בתחום חקר מדעי המזרח הרחוק לשנת תשפ"א. "לא חשבתי שאזכה בפרס כי היו רבים אחרים שתרמו לא פחות ממני לחקר התחום", הוא מספר. "התרגשתי מאוד מההודעה, אך הצטערתי שאשתי לנה ז"ל אינה עימי כדי לשמוע את הבשורה".
בנימוקיה ציינה ועדת הפרס כי "הפרס מוענק לפרופ' בן-עמי שילוני מהחוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים על תרומתו הייחודית לייסוד ולפיתוח לימודי יפן במדינת ישראל. פרופ' שילוני פעל רבות להעלאת המודעות ליפן ולמזרח הרחוק בציבוריות ובתקשורת הישראלית. הוא העמיד דורות של תלמידים, שרבים מהם השתלבו באקדמיה, בסקטור הציבורי ובסקטור הפרטי בישראל ובעולם. פרסומיו הרבים ותרומתו לחקר ההיסטוריה המודרנית של יפן, ובפרט מחקריו על תרבות ופוליטיקה ביפן לפני ובזמן מלחמת העולם השנייה, מוסד הקיסרות של יפן והשוואה תרבותית בין היפנים והיהודים, נחשבים לפורצי דרך בתחומם".
"יפן הדהימה אותי"
"ההתעניינות שלי ביפן החלה לקרום עור וגידים בשנת 1965 , כשהייתי בן 27 , סטודנט באוניברסיטה העברית ללימודי תואר שני בהיסטוריה, ובמקביל כתב בעיתון 'הבוקר' לענייני ירושלים", מספר שילוני, בריאיון שערכנו איתו לרגל זכייתו בפרס. "למערכת הגיעו אז ידיעות מהשגרירות היפנית על מלגות ללימודים ביפן, וזה סיקרן אותי. עבודת הגמר שלי לתואר השני הייתה על פצצות האטום בהירושימה ונגסקי. הגשתי מועמדות – ולהפתעתי התקבלתי לתוכנית. בסתיו 1965 עברתי עם
אשתי ובתי לטוקיו. יפן הדהימה אותי במודרניות שלה. היה בה הכול ובגדול. היא הייתה שונה באורחות החיים ובתרבות, וגם השפה הייתה שונה מכל שפה שהכרתי.
למדתי באוניברסיטה בטוקיו במשך שנתיים, ועד מהרה הבנתי שאם אני רוצה להשתלב בתחום באקדמיה אני חייב להמשיך ללימודי דוקטורט. בחנתי כמה אופציות ובסופו של דבר התמזל מזלי וקיבלתי מלגה מכובדת באוניברסיטת פרינסטון בארצות הברית. עשיתי שם דוקטורט בהיסטוריה יפנית ונושא
העבודה שלי היה המרד הצבאי ביפן בשנת 1936. העבודה הפכה לספר באנגלית שנקרא 'המרד ביפן', והוא תורגם גם ליפנית על ידי אחיו הבכור של אחד המורדים".
אחרי כמה תפקידי הוראה בפרינסטון עבר פרופ' שילוני ללמד באוניברסיטת קולרדו, ואז החליט לחזור לארץ בגלל פרוץ מלחמת ששת הימים. הוא התעניין בכמה תפקידי הוראה בארץ, והתקבל כמרצה בחוג ללימודי היסטוריה באוניברסיטה העברית, שבה למד בצעירותו.
כ-700 סטודנטים בכל קורס
פרופ' שילוני היה מרצה באוניברסיטה העברית במשך כ-44 שנים, עד לפרישתו ב-2015 .
"בהתחלה ההרצאות שלי היו איזוטריות ומספר הסטודנטים היה קטן. עם השנים נוסד החוג ללימודי מזרח אסיה והקורס שלי – 'מבוא לתולדות יפן המסורתית ותרבותה' – היה קורס הדגל של החוג. בשנות ה-90 היו רשומים לקורס כ-700 סטודנטים. ככל שלימדתי יותר ההתלהבות שלי מהנושא גברה, ואני חושב שהצלחתי להדביק בה רבים מתלמידיי", הוא מעיד.
במשך שנותיו באקדמיה חקר פרופ' שילוני רבות את הקשר בין יפן ליהדות. מסקנת מחקרו הייתה כי האנטישמיות המערבית אומצה גם ביפן, אך בצורה תיאורטית בלבד. הפועל היוצא של התפיסה האנטישמית היפנית היה כי מכיוון שהיהודים מוצלחים בתחומים רבים – יש ללמוד מהם ולא לגרש אותם או להשמיד אותם.
אותות הערכה וכבוד
פרופ' שילוני פרסם לאורך השנים ספרים ומאמרים רבים באנגלית, בעברית וביפנית, שהקנו לו שם של מומחה עולמי בהיסטוריה ובתרבות יפן. שני הספרים שלו בעברית, על ההיסטוריה והתרבות של יפן, הם הראשונים והיחידים שנכתבו עד כה על נושא זה, והם משמשים כספרי לימוד בנושא יפן בכל האוניברסיטאות והמכללות בארץ.
בשנים 1996 ו-2005 הוענק לו פרס מילקן של האוניברסיטה העברית על הצטיינות בהוראה. בשנת 2000 הוא קיבל מן הקיסר היפני את אות כוכב הזהב והכסף של מסדר האוצר הקדוש, על פעילותו בהפצת תרבות יפן. ב-2010 הוא זכה בפרס "קרן יפן" על פועלו לקידום התרבות היפנית ברחבי העולם. זו הייתה הפעם הראשונה מאז ייסודו של הפרס ב-1973 שחוקר ישראלי זכה בו. לרגל הזכייה בפרס הוא התקבל על ידי הקיסר והקיסרית בארמונם.
המעבר לאחוזת בית הכרם
פרופ' שילוני היה נשוי ללנה שילוני, פרופ' לספרות צרפתית באוניברסיטה העברית ומבקרת ספרות, עד לפטירתה ממחלת הסרטן, לפני כשלוש שנים. יש לו שתי בנות:
איריס שילוני-צביאלי, בעלת תואר ראשון בגיאוגרפיה ובגינון אקולוגי ומחברת ספרי לימוד בגאוגרפיה, ורותי שילוני, בוגרת משפטים, כתבת ועורכת תוכניות בערוץ 13.
"בעידוד הבנות שלי החלטתי לעבור לדיור מוגן לפני כשלוש שנים, אחרי שלנה נפטרה מסרטן", הוא מספר בצער. "בחרתי באחוזת בית הכרם בירושלים בגלל שחייתי כל השנים בשכונה זו, וגם מכיוון שהתרשמתי מאוד ממראה האחוזה ומכל הפעילויות שמוצעות בה".
הוא מספר שהוא השתלב בחיי האחוזה במהירות. היום הוא משתתף בקביעות בחוגי הספורט ומתאמן בחדר הכושר, ובשעות הערב הוא לוקח חלק בפעילויות התרבות המגוונות: קונצרטים, הרצאות והופעות. במסגרת זו, הוא אף העביר הרצאות על תחום התמחותו שריתקו כמובן את חבריו לאחוזה.
שילוני מעיד כי הוא נהנה מאוד מחברת האנשים באחוזה, שרבים מהם היו בכירים באקדמיה, ומהפעילויות הרבות בה. "אפילו בסגרי הקורונה המשיכו את פעילויות התרבות באמצעות הופעות בפטיו – זה היה ממש משמח ומעודד", הוא מספר.
עם פרסום ההודעה בדבר זכייתו בפרס ישראל הוא קיבל ברכות, הודעות וטלפונים ממאות מתלמידיו, מכריו וקולגות שלו, שבירכו אותו על ההוקרה המכובדת במפעל חייו.
