יוצרת מהבטן

את דירתה של יוטה שדה באחוזת ראשונים מקשטים שטיחי קיר גדולים, צבעוניים ויפהפיים, מעשה ידיה כמובן. כשיוצאים למרפסת הדירה מגלים את הפסלים המיוחדים שהיא יוצרת מקפסולות של קפה, וכשמגיעים לחדר העבודה שלה מגלים עוד משפע אוצרותיה – עשרות שרשראות חרוזים, תמונות צבעוניות העשויות מפסיפס של קליפות ביצים, כריות מבדים צבעוניים, בובות גדולות לתיאטרון בובות ועוד מגוון צבעוני ומרהיב של פריטים.

הילדה הכי יפה בגן

היא נולדה ברמת גן וגדלה בתל אביב של שנות ה-30. היא מוציאה תמונה שלה בגיל חמש ומספרת שזכתה אז בתואר "הילדה הכי יפה בתל אביב". היא הייתה נערה נמרצת והייתה פעילה מאוד בתנועת הנוער. לקראת סוף התיכון גילתה כי לא תוכל להתגייס בגלל התרופה למחלת האסתמה שנטלה, שהייתה עושה לה דפיקות לב. "אני הייתי ג'דאית וספורטאית מצטיינת, חשבתי שאני אהיה מינימום רס"ר! לקחתי את זה מאוד קשה. באתי לבכות למדריך שלי בתנועה, בן עמי, והוא אמר לי 'אל תבכי בובל'ה, אני אתחתן איתך'. הוא היה האלוהים בשבילי, ובאמת אחרי זמן מה הוא התחיל לחזר אחרי, הפכנו לזוג ובאמת התחתנו. עברנו לגור בקיבוץ שלו, בית השיטה, ואחר כך נדדנו גם לאילת ולבאר שבע. נולדו לנו שתי בנות, בן עמי עבד בקיבוץ ואני עבדתי כמורה ומחנכת. הוא נהג לפסל בעץ כתחביב – הקיבוץ אף פעם לא הסכים שהוא ילמד זאת ויהפוך את התחביב למקצוע. היו לו פסלים יפהפיים. חלקם נמצאים היום בדירה והשאר חולקו בין הילדים והנכדים", מספרת יוטה.
בן עמי היה חולה בסוכרת נעורים, ובמהלך השנים הוא עבר קטיעה של שתי רגליו. "הוא הספיק לחתן את בתנו הצעירה על שתי פרוטזות! אבל ב-1975 הוא נפטר מהמחלה", מספרת יוטה.
כעבור כמה שנים הכירה יוטה את בן זוגה השני, בן קיבוץ אורים, והיא עברה לגור בקיבוץ והמשיכה לעבוד במועצה האזורית אשכול כמורה ובהמשך כמפקחת. "בכל השנים הללו עבודות יד ואמנות לא היו כלל חלק מחיי. לקראת הפרישה התחלתי ללכת לחוג במתנ"ס של אשכול ביום החופשי שלי ושם פתאום נדבקתי בחיידק. אני, אישה מאוד טמפרמנטית וחסרת שקט, גיליתי פתאום שבשעות היצירה אני רגועה, מרוכזת וסבלנית. התחלתי ליצור עבודות פסיפס, חריזה, אריגה ותפירה. גיליתי את עולם הפריטים והצבע והייתי יוצרת במשך שעות רק כדי לראות כבר מה ייצא"" היא משחזרת.
לפני כשבע שנים בן זוגה לקה בדמנציה שהלכה והחמירה, עד שהיא החליטה שהגיע זמנה לעזוב את הקיבוץ ולהמשיך את חייה באווירה אחרת. היא מצאה לו מטפלת וחפפה אותה במשך שנתיים, עד שעזבה את הקיבוץ ועברה לאחוזת ראשונים. כעבור שנתיים בן זוגה נפטר. יש ליוטה היום שישה נכדים ו-11 נינים, והקשרים המשפחתיים הדוקים וחמים.

פסיפס מקליפות ביצים

את אחוזת ראשונים בחרה יוטה בקפידה, אחרי שראתה כמה וכמה מקומות בכל רחבי הארץ. היא חיפשה מקום שייראה לה טוב ויפה, שתהיה לה בו תעסוקה, שתהיה בו חברה טובה, תחבורה ציבורית נוחה ומחלקה סיעודית, לעת הצורך. את כל אלו היא מצאה בראשונים.
חוגי האמנות המגוונים במקום פתחו בפניה עוד עולמות יצירה ותוכן. את טכניקת היצירה בקפסולות הקפה למשל היא למדה בחוג היצירה באחוזה, ומאז היא אוספת קפסולות בכל הצבעים ויוצרת עמן תמונות ופסלים מיוחדים.

את טכניקת היצירה בפסיפס מקליפות ביצים, שבעזרתה היא יוצרת תמונות צבעוניות ומיוחדות במינן, היא למדה בהאנוי שבווייטנאם. היא ביקרה שם במסגרת טיול מאורגן, וראתה סדנה של אנשים מוגבלים שהשתמשו בקליפות לבנות שבורות של ביצי יען כדי ליצור תמונות על גבי דפי שחורים. היא התבוננה בטכניקה, וכשהיא חזרה הביתה היא החליטה לעשות זאת בעצמה. היא הפעילה את הנכדים בחופש הגדול – נתנה להם לשבור קליפות ביצים, לצבוע אותן ולהדביק על גבי ציורים. התמונות יצאו מקסימות, והיא המשיכה עם הטכניקה הזו בעצמה ויצרה תמונות גדולות וצבעוניות מרשימות. את חלק מעבודותיה היא מוכרת לדיירים באחוזה שמבקשים לקנות מתנות, ועם הכסף היא קונה חומרי גלם חדשים ליצירות נוספות.

"היצירה היא ההנאה הגדולה שלי היום. היא באה לי מהבטן ויוצרת סיפוק רב, גם נפשי וגם תעסוקתי. היום אני מגדירה את עצמי כאישה רגועה, שמחה ומסופקת. לא חסר לי דבר", מסכמת יוטה, "אולי רק בן זוג, אבל כזה שיידע לקפוץ ולשמוח כמוני", היא מוסיפה בחיוך.