ליהנות מכל העולמות

מאיר כהן בן ה-84, דייר אחוזת בית הכרם, הקים בצעירותו בית דפוס, שהפך עם השנים לעסק משפחתי משגשג. היום ילדיו מנהלים את העסק, אך הוא נשאר שותף פעיל להתנהלות היום יומיות ולהחלטות העסקיות. את רוב העבודה שלו בעסק הוא מצליח לעשות מדירתו באחוזה, בזכות הטכנולוגיות המתקדמות והתמיכה של צוות האחוזה.

דיור מוגן למבוגרים עצמאיים

"היתרון העיקרי בדיור מוגן הוא שאפשר להמשיך לקיים את אורח החיים הרגיל והעצמאי, רק בתוך מסגרת נוחה ומוגנת", מסבירה עפרית לוי, עובדת סוציאלית ומנהלת אגף דיירים באחוזת בית הכרם. "דיירי האחוזה הם חלק מקהילה, ומצד שני כל אחד שומר על פרטיותו. יש כאן מגוון רחב של אנשים ממקומות ומרקעים שונים. חלקם עדיין קמים כל בוקר, או בחלק מימי השבוע, ויוצאים לעבודה, או עובדים מהבית, כמו שרבים אחרים התרגלו בתקופת הקורונה".

כך, כחלק מפעילויות היום יומיות למבוגרים עצמאיים בדיור מוגן, הדיירים נהנים מהחוגים הרבים באחוזה, האירועים, הפעילויות, ההרצאות, הטיולים, הביטחון והקהילה באחוזה, אך ממשיכים לשמור גם על עצמאות.

כל הדיירים העובדים מעידים כי הדבר מקנה להם תחושת חיוניות, עצמאות ועניין, והם מאוד נהנים מכך. "מי שיכול לא לצאת לפנסיה – שלא יצא!" אומרת לאה רקיע בת ה-84 מאחוזת בית הכרם.

"עצמאות ותרומה לעולם, לחברה ולאומנות"

לאה היא אשתו של דוד רקיע ז"ל, מי שהיה צייר ירושלמי מצליח וידוע. לבני הזוג הייתה בעבר גלריה בבית האומנים בירושלים, אך כשדוד חלה בפרקינסון הם סגרו אותה. כעבור כמה שנים בתו פתחה גלריה חדשה בעיר, שבה נמכרים ציוריו של רקיע ושל אומנים נוספים. לאה עובדת בגלריה פעמיים בשבוע. "אמנם עכשיו אין כמעט תיירים בעיר אז אין כמעט עבודה, אבל תמיד יש מה לעשות במקום. גם כשאין עבודה – מוצאים עבודה". לאה מארחת מבקרים בגלריה, מסבירה על התמונות ועל אומנות בכלל, וכשיש מכירות היא אחראית גם על כל תהליך השילוח.

לאה גרה באחוזה שלוש וחצי שנים. היא מספרת שכשהיא החליטה לעבור לדיור מוגן היא הלכה לכל המקומות בסביבה, וכשהיא הגיעה לאחוזת בית הכרם היא פשוט ידעה שזה זה. "באותו יום חתמתי חוזה! זו הייתה ההחלטה הכי מהירה וטובה שעשיתי בחיי". לאה אוהבת מאוד את האחוזה ומעידה שלא משעמם לה לרגע. "אני לא יוצאת לעבודה מתוך בדידות או שעמום אלא מתוך רצון לתרום. כשאני עובדת אני מרגישה שאני תורמת לעולם, לחברה ולאומנות, וגם לעצמי – זה מחזק לי מאוד את האגו וגורם לי להרגיש מלאת חיים. בימים שבהם אני לא עובדת אני הולכת לחוגים ולפעילויות של האחוזה. יש פה פעילויות בלי סוף וצריך רק לבחור. אני מחליטה כל חודש לאיזה טיולים לצאת, באיזה חוגים להשתתף ובאילו הרצאות או סדנאות אני רוצה להיות, ולפי זה אני מנהלת את הזמן שלי ומשלבת בין ימי העבודה לימים שמוקדשים לפעילויות העצמאיות שלי באחוזה. זה שילוב מצוין בשבילי – כך אני מרגישה שאני כל הזמן פעילה ועצמאית, תורמת ומתעניינת".

"אני כל כך נהנית שזה לא נראה לי עבודה"

מרים שרפשטיין, דיירת אחוזת ראשונים, הייתה במשך שנים גננת ומורה, והיום היא עובדת בעסק המשפחתי – מפעל למכונות מזון. "בעלי ז"ל הקים חנות קטנה למכונות והבנים שלנו פיתחו את העסק והפכו אותו עם השנים למפעל ענקי ומצליח", היא מספרת. "מכיוון שאני אימא של בעל הבית אני יכולה לבוא וללכת מתי שאני רוצה", היא צוחקת.

היא נוסעת למפעל שנמצא בפתח תקווה כמה פעמים בשבוע. "לפעילויות הרבות שיש באחוזה אני מתעצלת לקום וללכת, אבל לעבודה אני יוצאת ב-6:30 בבוקר".

יש לה משרד משלה במפעל, שבו היא מסדרת את כל מדפי הקלסרים, מתייקת חשבוניות ותעודות משלוח, ודואגת שהכל יהיה מסודר לפי שנים, תאריכים ושמות. מעבר לכך היא יוצאת להפקיד כספים בבנק ועוזרת בעבודות משרדיות שונות.

"אני מאוד אוהבת להיות במפעל. זה עושה לי טוב. זה בכלל לא נראה לי כמו עבודה כי אני כל כך נהנית להיות שם ולעזור בכל מה שצריך. חברות שלי באחוזה מקנאות בי ואומרות שגם הן היו רוצות לעבוד ולא לצאת לפנסיה. יש לי מספיק זמן גם בשביל החברות וגם בשביל הפעילויות הרבות של האחוזה – תמיד יש פה מה לעשות. אני ממש מאושרת כאן. בגלל שאני האימא של הבוס אני יכולה תמיד לשנות את זמני העבודה שלי בהתאם לאירועים או סידורים אחרים. אם יש למשל טיול של האחוזה אני שמחה לצאת אליו ולשנות את ימי או שעות העבודה בהתאם", היא מסכמת.