מעל פסגת הר צופים
בגיל 36, אברהם שדה מונה לתפקיד ששינה את חייו וקבע את המסלול המקצועי שלו מאז ואילך: המהנדס הממונה על הרחבת קמפוס האוניברסיטה בהר הצופים, שהוחזר לישראל לאחר מלחת ששת הימים
השנה הייתה 1967, עם תום מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים. החברה שבה עבד אברהם כמהנדס נקלעה לקשיים, והוא ניגש למכרז לתפקיד מנהל המשק והפיתוח של הטכניון.
"נבחרתי מתוך 81 מועמדים, למרות שלדעתי היו מועמדים יותר מוכשרים ומתאימים", הוא מספר. "כבר התכוננתי לתפקיד החדש, כשקיבלתי טלפון מפתיע ממנכ"ל האוניברסיטה העברית, שביקש להיפגש עמי. בפגישה, הוא הציע לי להתמנות למנהל הבנייה והפיתוח של האוניברסיטה העברית. אמרתי לו שאני מתחיל לעבוד בטכניון, אבל הסתבר שהוא כבר דיבר עם נשיא הטכניון, ושניהם סיכמו שההחלטה תלויה בי. כמובן שהעדפתי את התפקיד של האוניברסיטה העברית – ג'וב של פעם בחיים שכל מהנדס יכול לחלום עליו. זאת, למרות שלא יכולתי אפילו לשער בנפשי מה טומן התפקיד הזה".
מכאן ואילך החלו שמונה שנים עמוסות, לחוצות אבל בעיקר – בלתי נשכחות ובעלות משמעות היסטורית. האתגר העיקרי בתפקידו של אברהם היה שיקום, תכנון והרחבת קמפוס האוניברסיטה בהר הצופים, שהוחזר לידי ישראל במלחמת ששת הימים. בתגובה להחלטת האומות המאוחדות, וכדי לקבוע עובדות בשטח, הורתה ממשלת ישראל לאוניברסיטה להתחיל מיד בשיקום בניינים ומתקנים קיימים, לבנות בניינים חדשים ולאפשר לימודים בהר הצופים בתחילת שנת הלימודים שתחל לאחר מכן.
"על שטח של 380 דונם, הקמפוס היה אמור לקלוט 12,000 סטודנטים בשלב הראשון, ו 20,000 סטודנטים בהמשך", מספר אברהם. "אין בעולם עוד אוניברסיטאות שתוכננו להכיל מספר כזה של סטודנטים ונבנו על שטח קטן כל כך! בלוח זמנים בלתי אפשרי כמעט, בנינו בהר הצופים את בניין טרומן, שהתוכניות לבנייתו בקמפוס שבגבעת רם היו מוכנות. במקביל תוכנן ונבנה בניין שהכיל אולמות הרצאות. לצד זאת התחלנו בבנייה ופיתוח בקמפוס גבעת רם, בבית הספר לרפואה שבהדסה עין כרם, בפקולטה לחקלאות ברחובות ובתחנה לחקר ים סוף באילת".
מערכת קבורה של נזירים יהודים
לרגל הכתבה, נסענו עם אברהם לקמפוס, לאחר שלא ביקר בו שנים רבות. הסטודנטים הרבים שסביבנו לא היו יכולים לנחש שזהו האדם האחראי על הקמת המבנים שבהם הם לומדים ומבלים את מיטב שעותיהם. אברהם, חד מחשבה וזיכרון, הסתובב בין המבנים והפקולטות שאותם הפך מחזון ותוכניות – למציאות. בהתרגשות, הוא סיפר על הלחצים הכבדים שבהם היה נתון: "הייתי בחור צעיר שצריך להעסיק את גדולי המתכננים והמשרדים בארץ, והאתגרים היו בלתי נתפסים. התפקיד שלי חייב מגע יום יומי, ולעתים ויכוח מקצועי, עם אנשי הסגל האקדמי של האוניברסיטה – חלקם פרופסורים בעלי שם עולמי שלא היו מורגלים בקבלת תכתיבים בתחום ההנדסי. התפקיד היה כרוך בניהול צוותי אדריכלים, מהנדסים, יועצים בתחומים שונים וקבלנים רבים מהשורה הראשונה בארץ ובעולם. אחדים מהם חשבו שהם יודעים טוב יותר מה צריך לעשות בתחום עיסוקם והתקשו לקבל מרות. בנוסף היו גם בעלי המאה, נציגי שוחרי האוניברסיטה בעולם, שעם הניצחון במלחמת ששת הימים תרמו את מאות מיליוני הדולרים שנדרשו לפרויקט הזה. הם דרשו, בצדק, להיות מעורבים בכל הליכי קבלת ההחלטות, גם בשלבי התכנון וגם בשלבי הבנייה".
הבנייה התקדמה בקצב מסחרר, כשבכל יום אברהם נדרש לעשרות החלטות, חלקן סבוכות ומורכבות. "יום אחד, בעת חפירה בעומק רב, מצאנו מערכת קבורה גדולה שכללה אולם מרכזי ושלושה חדרי קבורה צמודים אליו", הוא נזכר. "כשהגיעו נציגי רשות העתיקות לא היה גבול להתרגשותם. לדבריהם, הייתה זו מערכת קבורה נדירה של נזירים יהודים, שנשתמרה בשלמותה. הם לא הסכימו שניגע בממצא החשוב. למזלנו, החדרים היו בנויים מאבן. הצענו שנעביר את מערכת הקבורה כפי שהיא אל הגן הבוטני החדש. למזלנו, הם הסכימו".
שדה זוכר גם ישיבה של ועדת הפיתוח, בשנת 1968 , בה השתתפו ראשי ארגון שוחרי האוניברסיטה בארצות הברית לואיס בויאר וסם רוטברג זכרם לברכה. "הצגנו בפניהם את תוכניות הבנייה אשר כללו 1,550 מקומות חנייה תת-קרקעיים, שעלות כל אחד מהם כ 25,000- דולר. תגובתם הייתה נחרצת: לאף סטודנט אין מכונית, ורק למיעוט מאנשי הסגל יש רכב. אין סיכוי שיאשרו לוקסוס כזה! התעורר ויכוח נוקב. בשלב מסוים הצעתי להם לחשוב מה יהיה בשנת 2000 . התוצאה ידועה, כמובן. אלא שגם אני, שחזיתי את הגידול בכמות הרכבים הפרטיים, לא שיערתי שנגיע לממדי מצוקת החנייה עמה מתמודדים היום" .
איך אתה רואה את השנים הללו ממרום גילך?
"נכנסתי לתפקיד בתור מהנדס צעיר. האחריות הכבדה, הלחצים, הבעיות היום יומיות, ושעות העבודה הרבות מדי יום היו מנת חלקי במשך כל שנות עבודתי באוניברסיטה.
מי ששילמו את עיקר המחיר בשנים אלה היו רעייתי רותי ושלושת ילדיי ולהם מלוא התודות וההערכה על התמיכה והפרגון. שנים רבות מאוחר יותר, ביום הולדתי ה 60, בירך אותי מנכ"ל האוניברסיטה שמינה אותי לתפקיד, אל"מ יוסף (יוש) הרפז ז"ל. בדבריו סיפר הרפז לנוכחים מה היה חלקי בבניית הקמפוס וכיצד התמודדתי עם האתגרים.
הבנתי מדבריו שאכן היה זה פרויקט חיי!". לאחר שמונה שנים עמוסות באוניברסיטה, אברהם פרש מהתפקיד והקים משרד פרטי, שניהל והקים עשרות פרויקטים גדולים של בנייה ברחבי הארץ. לפני כתשע שנים החליטו אברהם ורעייתו רות לעבור לבית דיור מוגן, ובחרו באחוזת בית הכרם. לבני הזוג שתי בנות ובן, חמישה נכדים ושני נינים.
"אנחנו מאד נהנים פה", אומר אברהם. "בחרנו לנו דירה גדולה עם גינה, שאנחנו אוהבים לטפח. מבחינה תרבותית וחברתית יש כאן אינסוף פעילויות איכותיות. אין יום בלי אירוע מעניין ומהנה. נוצרו חברויות עם דיירים רבים ואנחנו נפגשים פה עם אנשים שהכרנו בעבר, משנותינו הרבות בדיור מוגן בירושלים. אנחנו מאוד מרוצים!".
