אני עם עצמי

נורית גפן מוכרת לציבור הרחב קודם כל כאשתו (לשעבר) של יהונתן גפן וכאימא של שירה ואביב, אבל היא הייתה במשך שנים רבות שחקנית, מפיקה ויח"צנית של ערוץ טלוויזיה, ולאחרונה השתתפה גם בדוקו-ריאליטי "אף פעם לא מאוחר מדי".
אני פוגשת אותה בבית הקפה השכונתי שלה במרכז תל אביב ("אני לא מכניסה אנשים אליי הביתה!"), והיא מציגה את עצמה מיד: "שלום, שמי נורית גפן, אני בת 74, פנסיונרית ומזדקנת".
היא יצאה לפנסיה לפני כשש שנים, אחרי שניהלה את יחסי הציבור של ערוץ 8 במשך 15 שנה.
"שמחתי מאוד ללכת כי אחרת הייתי נשארת שם עד גיל 100. לא הייתי הולכת לבד. פתאום גיליתי כמה כיף זה לא לעבוד, אחרי שעבדתי מגיל 18".
לומדת לעוף נורית נולדה וגדלה ברמת גן כנורית מקובר. "גרנו בחמולה בבית גדול שאבא של אימא שלי בנה לכולם.
הדירות של סבא וסבתא שלי ושל הדודים והדודות היו תמיד פתוחות ואני הייתי מתרוצצת בין כולם. קיבלתי הרבה חיבוקים ונשיקות בבית וידעתי להעביר את זה הלאה אחר כך. למזלי האבא הפולני שלי למד להרעיף חום ואהבה מהמשפחה הסורית של אימא שלי".

נורית גפן. "אני מדברת עם ג'וקים, עכבישים ולטאות"

בשנות הנעורים היא סבלה מעקמת. "מגיל 14 הייתי עם סדי הליכה. בגיל 17 עשו לי ניתוח לתיקון העקמת ושכבתי חצי שנה בגבס. אחר כך לקח לי עוד חצי שנה ללמוד ללכת מחדש ולהשתקם. כשחזרתי ללכת שלחו אותי לתיכון ויצ"ו לבנות, שם למדתי להיות עקרת בית טובה הכי רע בעולם. לימדו אותנו להיות רעיות טובות לפי מודל ׳הדונה אידאלה' של אותם ימים. אני הייתי דונה אנטי אידאלה. לא הבנתי מה בכלל רוצים ממני. אפילו בתורת הכביסה נכשלתי! אימא שלי אמרה: 'איפה אמצע לך מורה לכביסה?!'. ובאמת, כשהתחתנתי עם יהונתן, בשבוע השני כל התחתונים שלו יצאו מהכביסה ורודים, ומאז הם נשארו ככה".

היא התחתנה עם יהונתן גפן כשהייתה בת 25. "לא רציתי להתחתן אבל הוא כבר הביא הזמנות. הוא היה אז בן 22 .
היינו נשואים כמעט 30 שנה, עם שתי פרידות באמצע. בפעם השלישית עזבתי ולא חזרתי, ואז התחלתי לחיות".

היא הייתה מפיקה בערוצי טלוויזיה שונים במשך הרבה שנים, ופה ושם עשתה גם תפקידי משחק שונים בסרטים ובסדרות טלוויזיה (״אביב" – סרט תיעודי על אביב גפן בנה; סדרת הטלוויזיה "בסימן ונוס"; סדרת הטלוויזיה לנוער "הבלוגרים").
את התפקיד בערוץ 8 היא אהבה מאוד: "זה היה מקום כל כך מעניין ולכן נשארתי שם הרבה שנים. כשיצאתי לפנסיה הייתי בהתחלה בשוק.
קמתי כל בוקר בשש, התלבשתי ולא הבנתי מה אני אמורה לעשות. רק אחרי שיצאתי מההלם התחלתי להירשם לקורסים ולצאת מהבית. אחרי כשנה פתאום הבנתי כמה כיף לי! התחלתי ליהנות מהאיטיות, אני – שהייתי היפראקטיבית, התחלתי להוריד את הקצב, למדתי לנוח ואפילו לבהות בתקרה.
היום אני רשומה לשמונה קורסים: שני קורסי אומנות, פילוסופיה, פסיכולוגיה, מדעים, רפואה ותנ"ך. אני הולכת גם להמון הצגות, סרטים ואופרה, ובעיקר מנצלת את הזמן כדי לעשות מה שאני רוצה. יש מה לקנא בי!".

טוב היות האדם לבדו

מאז הגירושין מיהונתן לא הייתה לה זוגיות.
"אני אומרת שבכל פעם שגבר נכנס אליי הביתה איכות החיים שלי יורדת. המון אנשים מפחדים מהלבד, אבל לא מספיק אנשים מדברים בשבחי הלבד. אני לא יכולה לסבול את הקלישאות 'לא טוב היות האדם לבדו' או 'לכל סיר יש מכסה'. אני ווק! לווק אין מכסה".
דווקא בשנים שבהן הייתה נשואה היו לה מערכות יחסים עם גברים.
"היו לי מאהבים. היום כבר אין לי בעיה לדבר על זה – אני חושבת שכל אישה נשואה צריכה מאהב רפואי, כמו גראס רפואי. המעלות שלו הן שהוא אורגני, אין לו תופעות לוואי, הוא לא מרעיל את הגוף, הוא שואל מה שלומך ומחכה לתשובה, ובסוף הוא הולך הביתה. כשהייתי נשואה הבנתי שאני חייבת מאהב כדי להחזיק את הזוגיות. אמרתי גם ליהונתן שהוא צריך להגיד תודה לכל המאהבים שלי כי הם החזיקו לנו את הנישואין". 
נורית עוצרת לרגע את השיחה ומבקשת להבהיר שכל מה שהיא אומרת הוא סובייקטיבי ונסמך על מערכת היחסים שהייתה לה. "זוגיות טובה מבוססת על חברות, פרגון, תמיכה, ביטחון ומרחב מחיה. היא לא מבוססת על סקס. בהתחלה הסקס נפלא ואז הוא נמוג, ואם אין בסיס יציב של חברות טובה ואמון אז לא נשאר על מה לבסס את הקשר".

וזה חסר לך היום? הביטחון, התמיכה, החברות…
"זה חסר לי מאוד אבל לא מצאתי גבר מתאים. גם הליבידו שלי מת. כשהרבה שנים אין סקס שוכחים בסוף. וזה לא כמו רכיבה על אופניים. הגוף שלי לא זקוק לזה בכלל. אני מוצאת דרכים רוחניות יותר לספק את עצמי. היום אני לא
צריכה בן זוג וגם לא מאהב רפואי – כי אין לי מה לרפא וממה לברוח".

את לא מרגישה בדידות לפעמים?
"הלבד הוא חוויה בשבילי. אני כל כך אוהבת להיכנס לבית ריק. השקט הזה – אין אושר גדול מזה! וזה לא בגלל שהבית מסודר. זה בזכות זה שאני אדון לעצמי, אני לא צריכה להתחשבן עם אף אחד, זה רק אני עם עצמי. אומנם אני מאוד אוהבת לדבר, אבל אני לא חייבת אנשים בשביל זה. בבית אני מדברת עם ג'וקים, עכבישים ולטאות, ובחוץ עם חלזונות, חתולים וקיפודים, או עם התמונה של אימא שלי. הפסיכולוג שלי אמר לי לצאת ולדבר חצי שעה ביום גם עם אנשים, אז אני עושה את היומית שלי. חשוב לי שאנשים יידעו שאפשר לדבר בכל הזדמנות, גם עם עצמם. אני מדברת עם עצמי כל החיים".

למרות התחושות שנורית מתארת, לקח לה הרבה שנים לגלות את יתרונות החיים לבד, ובכלל להכיר את עצמה. "כשרק התגרשתי מיהונתן לא הכרתי את עצמי בכלל. לא הייתה נורית. הייתה נורית אשתו של יהונתן ונורית אימא של שירה ואביב. לא ידעתי מה אני אוהבת לאכול אפילו! בעזרת טיפול פסיכולוגי הבנתי שנמחקתי. כשאת לא יודעת מי את בגיל 50 זה מצב פתטי. לא הייתה לי אישיות. לקח לי שנים ללמוד מי אני ומה אני אוהבת. חיי הנישואים והמשפחה הכניסו אותי למבוך. בטיפול למדתי את הדרך החוצה".

והיום?
"היום אני שמחה בחלקי. אומנם הלב שלי מזייף, יש לי אוסטאופורוזיס קשה ודיכאון קיומי, אבל אני אוהבת לצחוק, לדבר ולבלות. יש תקופות שבהן אני בדיכאון עמוק, אבל גם אז אני מכריחה את עצמי לצאת מהמיטה כי יש לי את הקורסים והשגרה שלי. השגרה היא נפלאה כי היא שומרת עליי. אני לא ספונטנית – אני נצמדת לסדר יום הקבוע שלי".

אז איך הסכמת לטוס לתאילנד לצילומי הסדרה "אף פעם לא מאוחר מדי"? לא הדבר הכי שגרתי שיש… 
"זה היה לפני כשנה. הייתי אז בדיכאון עמוק, אחרי שעברתי טיפול בלב שלי, החליפו לי בדיוק את התרופות, היו לי המון התקפי חרדה, התחלתי להשתבלל ופחדתי לצאת מהבית. גם הקרדיולוג שלי וגם הפסיכיאטר אמרו לי 'את נוסעת! את חייבת את זה!'. הייתי כמו איש שיצא מהיער. בחמשת הימים הראשונים לצילומים הייתי עדיין בדיכאון עמוק. ועוד רצו שאשן עם מישהי בחדר – זה גמר אותי. אני?! נכדים לא ישנים אצלי! אבל לאט לאט נפתחתי. רבקה מיכאלי הייתה עושה חיקויים שלי ואז הבנתי פתאום איך אני נראית מבחוץ. כשאת חיה לבד אין לך פידבק על עצמך. פתאום הבנתי כמה אני רוטנת וסרבנית. לא האמנתי! אני, שהייתי הכי קולית תמיד, נהייתי הכבדה שבחבורה. ההבנה הזו עשתה לי טוויסט גדול, אז התחלתי להשתתף יותר, גם בתוכנית וגם אחר כך בחיים – התחלתי לצאת מהבית ולפגוש יותר חברים וחברות".

ולארח בבית?
"זה לא! אני לא מכניסה אנשים הביתה. פעם הבית שלי היה בית מלון – היו מתארחים אצלנו המון חברים וחברים של הילדים, הייתי מבשלת ארוחות ל-30 איש… אז לא היה לי בכלל זמן לעצמי. מרגע שהילדים עזבו ויהונתן ואני נפרדנו לא נכנס אליי אף אחד הביתה. אפילו לא המשפחה, אני פשוט הולכת אליהם. אני אוכלת בבית של אביב או שירה בכל יום שישי ולוקחת מהם קופסאות אוכל הביתה. הנכדים תמיד רוצים לבוא אליי אבל אני מסבירה להם שיש להם סבתא חרדתית שקשה לה להיות אחראית על אחרים".

אבל היית אחראית על כל כך הרבה דברים!
"זה בדיוק העניין! האחריות גמרה לי את החיים, ולכן אני לא לוקחת יותר אחריות על כלום, וגם לא מבטיחה לאף אחד שום דבר. אני תמיד אומרת שאני אשתדל  מאוד, אבל לא מבטיחה. פעמיים הבטחתי לילדים דברים כשהם היו קטנים ולא קיימתי, והם לא שוכחים לי את זה". 

מעבירה את זה הלאה

אומנם הנכדים לב (13), דילן (11) ואליוט (3) לא באים אליה הביתה, אבל הקשר של נורית עמם מאוד קרוב ופתוח.
מה אתם אוהבים לעשות ביחד?
"אנחנו אוהבים לאכול בחוץ, לראות סרטים והכי הכי – לנהל שיחות נפש. אני מדברת איתם על הכל, מגיל צעיר מאוד. אני מספרת להם על עצמי ואז הם נפתחים אליי. הם מספרים לי על כל מיני בעיות או דילמות שיש להם ואני מייעצת להם מה לעשות. בשיחות איתם אני חוזרת כל הזמן על כל מיני עקרונות, שעליהם גידלתי גם את הילדים שלי. אני אומרת להם לא לפחד לנסות, להעז וליפול, כי ככל שהם ייפלו יותר ככה הם ילמדו יותר. אני אומרת להם להיות מה שהם ולא לקנא באחרים, והכי חשוב – שאם הם פוגשים ילדים מושלמים שיברחו רחוק מאוד, כי הם הכי חולים. אני מעודדת אותם לא להיות מושלמים. גם עם הילדים שלי דיברתי תמיד על החולשות שלהם. אביב היה נער מגמגם ועודדתי אותו לכתוב על זה שיר. גם אני גמגמתי פעם, וגם הייתה לי גיבנת, אז תמיד צחקתי על עצמי ועל הגיבנת שלי".

למרות הלבד שלך, נראה שאת אדם מאוד תקשורתי.
"הכל בנוי על תקשורת. היום אני יודעת שכן עשיתי משהו טוב עם הילדים כל השנים; גם הייתי מאוד פיזית איתם – חיבקתי ונישקתי אותם הרבה, וגם היה לי חשוב לטפח את התקשורת בינינו. היינו המון ביחד, כמו פקעת אחת. אצלי מבריק מתחת לשטיח כי תמיד דיברנו על הכל, חוץ מהסודות שאי אפשר היה לספר".

כל התובנות האלו הן פרספקטיבה של הגיל?
"בוודאי! אם הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום… כמה טראומות ורגשות אשם הייתי חוסכת לעצמי. אבל הילדים הם לא כרטיס הביקור שלי, את זה אמרתי כל השנים. אני ישות נפרדת לגמרי מהילדים שלי. כל ילד הוא אדם בפני עצמו וצריך ללמוד להכיר אותו. אביב כתב באחד השירים שלו: 'אימהות ואבות אתם הרגתם אותי', ואני מוסיפה – ילדות וילדים אתם הרגתם אותי. רוב ההורים מפחדים להגיד את זה, אבל אני אומרת שהילדים הורגים אותי ברכות. אומנם היום כבר פחות, כי לכל אחד יש חיים עצמאיים, אבל הם עדיין הורגים אותי מדי פעם, בלי לדעת בכלל. ושלא יבינו לא נכון – אני אוהבת את הילדים שלי וגם את הנכדים שלי אהבת נפש ואעשה בשבילם הכל, אבל צריך להגיד גם את הדברים הפחות נשמעים: הורות זה הדבר הכי קשה, כפוי טובה ומתסכל שיש, ונדרש המון חוסן נפשי בשביל להיות אימא. אני הבנתי את זה דרך הטיפולים הפסיכולוגיים שהלכנו אליהם ביחד, כל המשפחה. רק אז הבנתי כמה הם שונים ממני וכמה שגיאות עשיתי איתם כשניסיתי לעצב אותם בדמותי".

איך זה לחיות כל כך הרבה שנים במשפחה של יוצרים?
"זה להיות כל הזמן בעין היצירה. היו ימים שהתחננתי ליום רגיל, בלי יצירה. אני הייתי כל הזמן בתפקיד. הייתי קהל, עורכת, משכתבת, מבקרת. הייתי צריכה תמיד לתמוך בשלושה יוצרים, וכל אחד מהם שונה מאוד מהאחר. לחיות עם יוצרים זה לוותר על החיים שלך – גם על הבמה וגם מאחורי הקלעים. ככה הבית שלנו היה תמיד".

איך היחסים שלך עם יהונתן היום?
"אנחנו חברים טובים היום. לשנינו לפעמים יש מטענים על הילדים ומדי פעם אנחנו מתקשרים זה לזה ושואלים 'יש לך עשר דקות לשנוא את הילדים ביחד?', ואז אנחנו מתחילים ללכלך עליהם… זה תענוג גדול! חייבים לשחרר את הכעסים. אני לא מאמינה למי שאומר לי שהיחסים עם הילדים שלו נפלאים. מדי פעם לשנוא את הילדים זה לאהוב אותם. זה בריא".

על מה את מתחרטת?
"על המון דברים, אבל אני לא יכולה יותר להעניש את עצמי. פתאום יש גיל שכבר אי אפשר. ואני עדיין עושה הרבה טעויות, אבל היום אני מודה בהן ומנסה לתקן. כשאני אמרתי פעם שאני לא מתה על ילדים ושאני לא יודעת אם אני מתאימה בכלל להיות אימא, אימא שלי אמרה לי לשתוק. היום כבר מדברים על זה בפומבי. בכלל, אני חושבת שצריכים ללמוד הורות לפני שהופכים להורים״.

עכשיו אני

"ההשתתפות בתוכנית עשתה לך משהו? פתאום את באור הזרקורים. "זה משונה, תמיד הייתי מאחורי הקלעים ופתאום אנשים מכירים אותי. קיבלתי פידבקים טובים. אנשים הזדהו עם דברים שאמרתי, בעיקר עם  דברים שאף פעם לא אומרים. הם הזדהו עם הפתיחות והרגישות שלי".

יש לך תוכניות לעתיד?
"בעולם המהיר של היום אני כבר לא מספיקה לחיות את ההווה. פעם רגע היה רגע, היום כל רגע נהיה שנייה. החלטתי לעשות קיצורים – אני חיה בעבר ואף אחד לא שם לב שאני כבר בעתיד. אבל למדתי להאט את הקצב.
המוטו שלי הוא להיות חילזון. אני מזדקנת והכל אצלי יותר לאט אז אני מבקשת מאנשים סביבי להמתין ולא להאיץ בי״.

הבריאות מדאיגה אותך?
"מה שרע בזִקנה זה רק המחלות. סבתי הייתה אומרת 'הזִקנה מנוולת', והיא חיה עד גיל 100. מפחיד אותי שיקרה לי משהו ואף אחד לא יידע. אם אני אקבל שבץ בבית אני אמות בבית כמו כלבה, אבל עדיין הלבד שלי יותר חשוב לי.
עדיף לקבל שבץ ברחוב. אני רוצה שייתנו לי להזדקן בקצב טבעי ואני רוצה למות מזִקנה. אנחנו סופיים פה, לא יעזור כלום. כל הפלסטיקאים בעולם וכל הספורט לא יכולים לשנות את זה. אני לא מחפשת אתגרים והרפתקאות. ביום שימציאו תרופה לחיי נצח אני רוצה להיות בקבר. תחשבי על זה – אינסוף לילות סדר עם המשפחה?! כמה אפשר?! צריך לרענן, שיבואו חדשים במקומנו".