החיים הטובים בגיל 95 פלוס
פעלתנות, אופטימיות וחיי חברה: דיירות אחוזות רובינשטיין שנושקות למאה עם תובנות על איכות חיים ואריכות ימים
תוחלת החיים הולכת ומתארכת בעולם המערבי ובישראל. ובאחוזות רובינשטיין – אפילו יותר! בעוד שבישראל תוחלת החיים עומדת על גיל 83 בממוצע, בבתי הדיור המוגן של אחוזות רובינשטיין נמצא כי הגיל הממוצע עומד על כ-90 שנה!
מבחינת ממוצע הגילאים, מדובר בשכבה השלישית של בני גיל שלישי של אנשים בני 85 ומעלה, שכוחם בשיאם והם מהווים דוגמה ומופת לחברה כולה, באשר לחיים ארוכים ומאושרים.
הנתון הזה סקרן אותנו לנסות ולגלות: מה מאפיין את אותם אנשים המגיעים לגיל מאה או קרוב לכך. לצורך כך, שוחחנו עם ארבע דיירות מהאחוזות בעשור העשירי לחייהן, שמשמרות שגרת חיים פעילה באחוזה ומחוצה לה ונהנות מאיכות חיים גבוהה.
אז מה הסוד של הדיירות לאריכות חיים?
כולן, בצניעות, טענו כי אין טעם לחקות את אורחות חייהן או להציב אותן כמודל לחיי איכות ארוכים. ובכל זאת, מבין השורות ניתן להפיק מסיפוריהן תובנות משמעותיות לחיים, לאיכותם ולאריכותם.
אורית צוער מאחוזת ראשונים, העתידה לחגוג בשנה הבאה יום הולדת 100:
"תמיד יש לי עניין ומטרה שלשמה אני קמה בבוקר"
אורית צוער, מאחוזת ראשונים, בית דיור מוגן יוקרתי בראשון לציון, תחגוג יום הולדת 100 באפריל 2024. היא מתגוררת באחוזה מזה כ־27 שנים, מיום היווסדה. בעבר התגוררה עם בעלה ברמת גן.
לפני היציאה לגמלאות, אורית עבדה בהוראת התפירה, ומשם המשיכה לפנסיה.
בחייה באחוזה היא מקפידה לשמור על גחלת העשייה מדי יום ולגוון בפעילויות שונות המותאמות לגיל השלישי. "כל מה שקורה בחיים ובאחוזה מספק אותי מאוד, ונותן לי הרגשה טובה", היא מספרת. "יש פעילויות כל הזמן, יש השגחה רפואית וזה נותן לי ביטחון. יש גם תחזוקה שוטפת, שזה עוד דבר שיורד לי מהראש. אני חיה בין אנשים והקהילה עושה לי טוב. יש פה צוות נחמד מאוד, יש הרבה התעניינות, יש לי חברות, ואני תמיד עסוקה".
על שגרת הבוקר שלה, היא מציינת בשמחה את האפשרות לקום כשיש לה את כל הזמן לפניה. "אני לא ממהרת לשום מקום וזה כיף גדול. מצד שני, יש לי תמיד מטרה שבשבילה אני קמה בבוקר. בכל יום אני לומדת דברים חדשים ופוגשת אנשים. אני לומדת עבודות יד באחוזה, מתעמלת, לומדת שפות, וזה מייצר מצב שבכל יום אני עושה אימון טוב לשכל ולגוף".
אורית יוצאת בכל בוקר בסביבות השעה עשר לפעילות אחרת. "הבוקר למשל הייתי בחוג קרמיקה. יש לנו מדריכה נהדרת ויש לנו מטרה – אנחנו עובדות לקראת תערוכה. אחר כך הגיע לבקר אותי אורח מבחוץ. אנוח קצת ובערב אצא להרצאה או לסרט או למופע מוסיקלי. אני מרגישה צורך להיות פעילה ומעורבת. אבל, אם אין לי כוח, אני לא חייבת. בגיל שלי, קרוב למאה, אני לא חייבת חשבון לאף אחד. אם אני עייפה אני נשארת לקרוא ספר או עושה עבודת יצירה או כל דבר אחר שאני אוהבת לעשות".
לתפיסתה, החיים באחוזה מזמנים פעילויות רבות וצריך לנצל זאת: "אני חושבת שמי שבוחר שלא להשתתף כלל – טועה. בכל גיל אפשר למצוא אנשים וחברה שיש להם סגנון חיים דומה, ולהתחבר אליהם. יש לי כמה חברות שהכרתי באחוזה וככה תמיד יש לי עניין. אני באמת מאחלת לכל מבוגר שיזכה לחיים כמו שיש לי פה באחוזה".
ריבה שגיא מאחוזת פולג, העתידה לחגוג בדצמבר הקרוב יום הולדת 94
"למדתי בחיים מה טוב לי, וזה מה שעשיתי"
ריבה שגיא תחגוג בדצמבר הקרוב את יום הולדתה ה־94. לאחוזת פולג, פנינה כפרית של דיור מוגן יוקרתי בקיבוץ תל-יצחק בשרון, היא עברה לפני כ־14 שנה, אחרי 50 שנה של מגורים בחיפה. זאת לאחר שנולדה והתגוררה עם משפחתה בכפר יחזקאל. "אני מההיסטוריה של המאה הקודמת", היא צוחקת.
המעבר לאזור השרון ולאחוזת פולג נעשה בעקבות רצונה להתקרב לילדיה, שמתגוררים עד היום בסביבתה – במושב עין ורד, בקיבוץ אייל וברמת השרון.
על קבלת ההחלטה לעבור היא מספרת: "נכנסתי לאחוזה, ומיד הבנתי שזה המקום שלי. בתוך חמש דקות חתמתי על המסמכים. יש לי פה כל מה שאני צריכה. יש לי נוף מדהים, וזה כבר שווה את הכול".
הבוקר של ריבה נפתח באופן קבוע בחדר הכושר של האחוזה, שגרה שעליה היא מקפידה מהיום בו עברה להתגורר במקום. "אני קמה לא מוקדם מדי, אוכלת משהו ויוצאת לאימון. יש בחדר הכושר שלנו מאמן, שהוא כמו הנכדים שלי. הוא דואג לי ומפקח על מה שאני עושה".
הרגל נוסף ואהוב על ריבה הוא טיפוח הצמחייה במרפסת הקטנה בביתה. החיבה הזו נשזרת עם אהבה נוספת – פיסול בקרמיקה; פסלי הגמדים, הציפורים ובעלי החיים הנוספים שיצרה ריבה מונחים לצד העציצים הירוקים.
"פעמיים בשבוע אני משתתפת בחוג קרמיקה באחוזה. בשנים הראשונות השתתפתי בהרבה מאוד חוגי יצירה, אבל עם הזמן הבנתי מה אני אוהבת במיוחד, ובזה המשכתי. הבתים של הילדים והמשפחה התמלאו בעבודות שעשיתי".
ריבה יודעת לארגן את שגרת יומה, כשמעבר לפעילות בחוץ, היא מותירה מקום למנוחה ולפעילות עם עצמה. "אני אוהבת לראות טלוויזיה, ויש גם פעולות שחייבים לעשות, כמו קניות". היא עטופה בקהילה באופן טבעי, מעצם מהותה של האחוזה.
כששואלים אותה על הסוד לחיים איכותיים ואריכות ימים היא מסבירה בפשטות:
"למדתי בחיים מה טוב לי, וזה מה שעשיתי. אני מאמינה שאנשים צריכים לעשות מה שעושה להם טוב. הנכדים שלי מיישמים את זה. הם לא צריכים ממני עצות. הם מוכשרים, לומדים ומתקדמים. הם פשוט יודעים מה הם רוצים. אין לי מחשבות רבות על עניין אריכות החיים, פשוט זרמתי עם מה שיש, ועם מה שהחיים נתנו לי".
פרופ' בלומה פריץ בת ה-91 מאחוזת בית הכרם:
"כל מה שעושים – עושים בטוב ובאהבה"
פרופ' בלומה פריץ, בת 91 וחצי מתגוררת בבית הדיור המוגן הירושלמי אחוזת בית הכרם, אליו עברה מביתה בירושלים.
"נולדתי ברומניה ושנה אחרי העלייה, בשנת 1950, עברתי לירושלים", היא מספרת. "מאז ועד היום ירושלים היא הבית שלי. הייתי סטודנטית באוניברסיטה לתואר ראשון ושני, המשכתי ללימודי מאסטר בברקלי בקליפורניה ולמדתי שם גם לדוקטורט. כשחזרתי לארץ, התקבלתי לסגל האקדמי של האוניברסיטה העברית, ובמשך שנים ניהלתי את בית הספר לספרנות ומידע של האוניברסיטה".
לאחרונה זכתה בלומה בתואר כבוד כחברה באקדמיה הבינלאומית למדעים.
"בעלי ואני קיבלנו את תואר הזוג האקדמי", היא מספרת. "היו לי חיים טובים ואיכותיים, למרות שעברתי משבר אובדן בגיל צעיר. באמצע החיים נשארתי לבד, אלמנה ללא ילדים, ומה שעזר לי לא ליפול ברוחי הייתה הצוואה הרוחנית שבעלי השאיר לי – להמשיך לעסוק ולהתפתח באקדמיה. לפנסיה יצאתי בגיל 69, שנתיים אחרי הגיל המקסימלי; ביקשו שאשאר לשנתיים הנוספות האלה. זה תחום שהצלחתי בו, וכל עוד אני יכולה אמשיך להיות פעילה בו".
על גילה היא אומרת: "אין לי מתכון לחיים ארוכים וטובים. אני רק יודעת שכל מה שעשיתי בחיים, עשיתי הכי טוב שאפשר. זה היה החינוך שקיבלתי בבית, שכל מה שעושים, עושים טוב ובאהבה. אבא שלי נהג לומר, כשאת מנקה את הבית, תהיי גאה במה שאת עושה, ותעשי את זה טוב".
היא מציינת שהלימודים והאקדמיה הם אש החיים עבורה. "יש לי מוטיבציה גבוהה וסקרנות גדולה ללמוד דברים חדשים. זה ככה היה תמיד. אני בחרתי לחקור תחום מתפתח באותם ימים של תולדות המדע הכמותי. התחברתי לקבוצה אירופאית ויזמתי לא מעט. אני הישראלית היחידה בקבוצה, ומקובלת מאוד על הקולגות שלי עד היום. דווקא בקורונה, כשכולם היו מסוגרים ומרוחקים מהמשפחה ומהחברים, הפעילות שלי זינקה עוד יותר. הייתי מעורבת מאוד בארגון של שלושה כנסים בינלאומיים באונליין, והייתה המון עבודה סביב זה".
על אף עיסוקה האקדמי, בלומה ידועה כאישה חברותית העוזרת רבות לאנשים בתחום עיסוקה. "יש לי משפחה גדולה מאוד, וכשלאחיינים יש התלבטות אקדמית, אני הכתובת; רואים בי ראש השבט".
שרה ונדרובניק בת ה-95 מאחוזת ראשונים:
אופטימיות, יוזמה ופעלתנות
שרה ונדרובניק מאחוזת ראשונים מציינת בגאווה את גילה ומדייקת: "אני בת 95 וחצי. נולדתי ב־6 בפברואר 1928, כך שאני נושקת לשנת ה־96 שלי".
היא מציינת עובדה נוספת בגאווה: "אחוזת ראשונים נפתחה ב־1 בספטמבר 1996, ובעלי חזי ואני נכנסנו לגור במקום ב־2 בספטמבר באותה שנה".
שרה עברה לאחוזה בגיל 68. "בדיוק פרשתי מעבודתי בבית הספר היסודי, והתחלתי לעבוד באולפן לעברית", היא משחזרת. "חזי היה אז בן 71".
על גילה היא אומרת בפשטות: "אין צורך לחשוש לומר: אני צלולה. הנכדים אומרים. 'סבתא, אל תעשי את עצמך. את יותר צלולה מאיתנו!' אני פעילה, וזה כנראה מה ששומר אותי צלולה עד היום".
יוזמתה המרכזית סובבת סביב הפקת תוכנית "קפה תרבות" באחוזת ראשונים, שהיא מארגנת בהתנדבות אחת לשלושה חודשים עבור הדיירים. "אני מארגנת את הפעילות הזו כבר 15 שנה. בכל פעם המיקוד הוא על יוצר ישראלי אחר. הפעילות הקרובה תהיה על אריק איינשטיין, שבנובמבר הקרוב נציין 10 שנים לפטירתו".
היא מספרת שאת הפעילות היא עושה בעזרת אחד מנכדיה: "אני מכינה את התכנים והוא עוזר לי עם המצגת".
פעלתנותה באה לידי ביטוי דרך יוזמות שונות נוספות. "אני גם סבתא סורגת", היא מתארת את מנהגה לסרוג לנכדים ולנינים אפודות, שמיכות וכובעים. מעבר לכך, היא חובבת מושבעת של קריאה. "אני אוהבת לקנות לעצמי את הספרים, לוקחת ספר טוב למיטה וקוראת. אני חושבת שכשאדם פעיל, עסוק כל הזמן, גם בראש וגם מבחינה פיזית, זה עושה את העבודה. אני לא נותנת לעצמי להתנוון. גם אימא שלי חיה בצלילות עד גיל 97".
סדר יומה של שרה בשנים האחרונות נפתח בסידור וארגון הבית. "אני אוהבת שהבית שלי נקי ומסודר. דואגת שלא תהיה כביסה במכונה, שהארונות יהיו מאורגנים, ומתארגנת בעצמי. אחר כך שולחת הודעת בוקר טוב לילדים ולנכדים, וגם לחברות. בממוצע אני שולחת כ־25 הודעות בכל בוקר".
אחרי הטקס המיוחד שיצרה לעצמה, ממשיכה שרה את סדר יומה שמשתנה בהתאם לצורך: "אני מסתובבת בקניון הצמוד לאחוזה בערך שעתיים. מפעילה את הגוף. בודקת מה חדש בחנות הספרים, הולכת לסופרמרקט, וגם נפגשת עם חברות מהאחוזה. אלה חברות שהיו איתי בנציגות של הדיירים לפני שנים, ומאז אנחנו בקשר טוב. בחופשת הקיץ פגשתי את הנכדים פעם בשבוע במסעדה; וכשיש פעילות מעניינת באחוזה אני הולכת. מעבר לזה אני אוהבת את הזמן עם עצמי. יש כמה תוכניות שאני אוהבת לצפות בהן, ויש גם עניינים בריאותיים שדורשים פה ושם טיפול, וגם זה עיסוק", היא מציינת את האחרון בהומור קל.
לשאלת איכות החיים היא מסכמת: "זה ידוע שהפסימי מסתכל על החצי הריק של הכוס, ואני אומרת שהאופטימי הוא זה שיודע לקחת את חצי הכוס המלאה, להעביר אותה למידת כוס קטנה יותר ולקבל כוס מלאה. זה הכול סביב הצורה שבה מסתכלים על החיים; ואני משתדלת תמיד לחפש את הפלוס ולא את המינוס".
לחיות כל רגע במלואו
המפגש עם ארבע הנשים השונות מאחוזות רובינשטיין – רשת בתי הדיור המוגן המובילה בישראל, אינו מצביע על דרך אחת לזכות בחיים ארוכים ואיכותיים. אין להן מתכון או סוד מיוחד לאריכות ימים. ובכל זאת, מבין השורות בולטות הפעלתנות, חיי החברה, האופטימיות ואהבת החיים . ארבעתן נהנות מחברת האנשים בסביבתן באחוזות וגם מחוץ להן, ומצד שני מוצאות הנאה בבילוי עם עצמן; הדגש הוא לעשות את מה שמתאים וטוב להן – ולחיות את הרגע.
