הסיפור שמאחורי הצלת יהודי דנמרק במלחמת העולם השנייה: הרצאה מרתקת באחוזת בית הכרם

כחלק משלל חוגי העשרה ופעילויות באחוזת בית הכרם, מועדון התרבות של בית הדיור המוגן היוקרתי בירושלים, אירח את שמואל איל להרצאה מרתקת בנושא: כיצד ניצלו יהודי דנמרק מידי הנאצים. ההרצאה אף עסקה בשאלה, מדוע רק הדנים זכו לקבל כעם את האות הקבוצתי "חסידי אומות העולם". בתום ההרצאה אף סיפרה אחת מדיירות האחוזה את סיפורה האישי המרגש, כדור שני ליהודים שניצלו בזכות פעילותם של אזרחי דנמרק

הקשר שבין דנמרק והיהודים בתקופת השואה: דוגמה ומופת לשוויון זכויות

"להבדיל מערים אחרות באירופה, היהודים בקופנהגן, היו חלק אינטגרלי מהקהילה בעיר. הם הגיעו לדנמרק מגרמניה כבר במאה ה-17, עסקו בחיי המסחר והפיננסים, שמרו באדיקות על החוקים במדינה והיו חלק בלתי נפרד מהקהילה. רוב היהודים חיו דלת אל דלת עם שכניהם באותו הבניין. למעשה, קופנהגן היא עיר הבירה היחידה שהייתה ללא רובע יהודי או גטו", כך סיפר שמואל איל. לדבריו, כדי להבין את שורשי התנהגות הדנים בשואה צריך להכיר את דנמרק שאימצה אליה באדיקות את עקרונות המהפכה הצרפתית והשוויון בין בני אדם.

"בשיא מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1941, המלך כריסטיאן העשירי הגיב על הדרישה לחייב את היהודים לשאת טלאי צהוב באומרו 'אם תגיע התביעה לשאת טלאי צהוב, אנחנו נדחה אותה על הסף. ואם יחייבו את היהודים לשאת טלאי צהוב, במקרה הזה כולנו לענוד את הטלאי הצהוב'.
יחס זה ליהודים התבסס כאמור על עקרונות של שמירת ערכי הדמוקרטיה והשוויון. הדנים ראו בפגיעה ביהודים כפגיעה בהם, וכחץ שלוח ללב העקרונות עליהם מושתתת הממלכה הדנית".

איל סיפר עוד כי, "שבוע לפני ראש השנה, הנספח הימי הצבאי הגרמני התקשר ליו"ר האיגודים המקצועיים הדני המשמש גם יושב ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ואמר לו: בשבוע הבא יגיעו שלש אוניות מגרמניה לאסוף את היהודים. כשהיהודים יהיו בבתי הכנסת, הם יועלו על אוניות בתוך 24 שעות, כדי לשלוח אותם לגרמניה בואכה אושוויץ".
יושב ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית מיהר להודיע לרב הראשי של דנמרק על הסכנה המתקרבת. הרב הראשי היהודי הודיע מיד לקהילה הגדולה כי לראשונה מזה שנים רבות לא תתקיים תפילת ראש השנה בבית הכנסת. "אני אומר לכם – תישארו בבית. בית הכנסת יהיה סגור", אמר. באותו הזמן עמד מספרם של יהודי דנמרק על כ 7,500, מתוכם 7,000 בקופנהגן והשאר ברחבי המדינה.

מבצע הצלה הרואי בצל המלחמה: כך הצילו הדנים את היהודים מפני הנאצים

מכאן החל הסיפור ההרואי של הצלת יהודים שחזר על עצמו בכל בניין בו גרו יהודים יחד עם שכניהם. הם הוסתרו למשך 24 שעות בבתי השכנים עד להעברתם בספינות דייג לשוודיה, שהוגדרה כניטרלית בזמן המלחמה. להעברת היהודים חברו תושבים מקומיים וגם יהודים עשירים, אשר מימנו עבור מי שידו לא הייתה משגת לשלם כסף לספינות הדייגים.
גם במחסומי הדרכים סייעו השוטרים דנים (שהיו ביחד במחסומים עם חיילים גרמנים) והעלימו עין מהיהודים שנעו בדרכים במשאיות אל הנמל. לסיפור חברו גם צוותי בתי החולים שסייעו ליהודים להימלט באמצעות מסע לוויה פיקטיבי שיצא מבית החולים אל בית העלמין הסמוך לנמל.
בארון עצמו לא היה כלום כמובן. מאות יהודים ליוו את ה"נפטרים" לבית העלמין ושם הם היו עולים על סירות דייגים בדרך לשוודיה. בולט גם הסיפור על 4 נשים צעירות שגייסו כסף למימון הסעות. אחת מהן נודעה כ"נערה עם הכובע האדום", שלימים נהייתה פרופסור לגנטיקה של חקלאות וזכתה להוקרה במכון ויצמן.

להבדיל ממקומות אחרים בעולם, גם כשהמלחמה הסתיימה והיהודים חזרו לדנמרק, הם קיבלו משכניהם מיד את המפתחות לדירותיהם ולכל אורך כל זמן היעדרותם, הדירות תוחזקו ואפילו העציצים הושקו. לא לשווא זכו הדנים כעם לקבל את אות חסידי אומות העולם, בכללם המחתרת הדנית והמלך הדני היחיד מכל הממלכות שקיבל את האות.

לא מפסיקים לרגש: דיירי האחוזה משתפים סיפורים אישיים

בתום ההרצאה עלתה לבמה דיירת אחוזת בית הכרם חוה מרינוב וסיפרה את הצד האישי של משפחתה: "אני דור שני לאותם 500 יהודים שלא גרו בקופנהגן. אותם 500 יהודים שהוסתרו בדירות בקופנהגן עד שהועברו לשוודיה ב-1943 וניצלו מהגרמנים. ההורים שלי התחתנו, ושם גם נולדתי.
חלק מהיהודים חזרו לשוודיה. ההורים שלי, שהיו במקור גרמנים, עלו לארץ לגור בירושלים ונשארו בקשר עם הקהילה הדנית. הם היו מוזמנים על ידי השגרירות הדנית, מידי שנה, לבית השגריר הדני. אני זוכרת גם כשהייתי בת 16, כשנחנכה האנדרטה בכיכר דניה בשנת 1962 בבית הכרם בירושלים.
בין האורחים היו ראש הממשלה של דנמרק, ויגו קמפמן, ראש הממשלה של ישראל דאז דוד בן גוריון וראש העיר ירושלים, מרדכי איש שלום. כבני הדור השני הזמינו אותנו כאורחי כבוד לאירוע. גם לאחר מכן המשכנו להיפגש, בני הדור השני, שחלק נולדו בדנמרק וחלק בשוודיה".

"אגב", הוסיפה מרינוב, "כאשר היהודים עברו בספינות לשוודיה, המשפחות לא יכלו לקחת ילדים כדי שלא יבכו ויסגירו אותם לגרמנים. הילדים נשארו אצל הדנים ויותר מאוחר הם באו לקחת אותם לשוודיה. אילולא אותם דנים אני לא הייתי כאן כדי לספר את הסיפור".

דיירי האחוזה מחאו כפיים למרצה ולדיירת חוה מרינוב על הסיפור המיוחד של העם הדני שלא נתן לרוע להשתלט עליו ועל ערכיו, וכמופת של אנושיות בימי השואה.

לחצו לסיפורים מרתקים ומרגשים נוספים של דיירי אחוזות רובינשטיין. על חוויותיהם בבתי הדיור המוגן, אירועים משמעותיים שעיצבו את חייהם, תחומי התמחותם ועוד.