"לשנות – ולצעוד קדימה!"

במהלך השנה הראשונה שבה התגוררה באחוזת צהלה, תוך הסתגלות לחייה החדשים, בין היכרות עם חברים חדשים לבין פעילויות ספורט, תרבות וחברה, נגה מרון כתבה ספר חדש, 40 במספר. "כשהחלטתי לעבור לאחוזה חשבתי שלא אכתוב יותר, שסיימתי עם הפרק הזה בחיי", היא מספרת. "אבל זה היה חזק ממני. משהו בער בי לכתוב את הספר הזה״.
כשקוראים את הספר, "יש מישהו אחר", חשים היטב את תחושת הדחיפות של מרון. העלילה מתרחשת בשנת 2027 . איה, רווקה אמריקנית בת 38 , נמצאת בצומת דרכים בחייה. בהיותה בת 18 היא ביקרה בארץ, פגשה את הראל והתאהבה בו ובמדינת ישראל, אך כשחזרה לארה"ב ניתק הקשר ביניהם. חלפו עשרים שנה ולפתע קיבלה מייל מהראל המזמין אותה לבוא לביקור נוסף בארץ, והיא נוסעת מלאת סקרנות ותקווה.
אולם המציאות שהיא פוגשת בישראל בשנת 2027 טופחת על פניה: מיטב המוחות היצירתיים נטשו את הארץ, חוקי הדת שולטים, הטרור נמשך, אין השקעות מחו”ל, שחיתות והזנחה שוררות בכול. ולמרות כל זאת, רוב אזרחי ישראל ממשיכים לתמוך בשלטון הקיים, משום שאינם רואים באופק כל אופציה אחרת. אולם סופו של הרומן הוא אופטימי: מתגלה מנהיג חדש, מוכשר וכריזמטי המאחד את רוב האזרחים. האיש הנמרץ מקים תנועה החוצה מפלגות ואמונות, והמשותף לכל חבריה היא השאיפה לחיות חיים חופשיים וטובים במדינה ציונית ודמוקרטית.
"כתבתי את הספר בתחושה מעיקה שישראל צועדת לקראת אבדון: השלטון מושחת, וכדי להמשיך ולשרוד הוא זקוק למיעוט החרדי ונכנע לסחיטתם, עד שבקרוב ישראל תיהפך למדינת הלכה", אומרת מרון. "במצב כזה האזרחים, שהודות לכישרונותיהם ולכוחות היצירה שבהם פרחה המדינה עד כה, יבחרו לעזוב ולחיות חיי רווחה ונוחות במקום אחר. אבל יש תקווה, ואני טוענת: יש מישהו אחר! הוא מופיע בספרי, ומצליח לעשות את הנראה כיום ללא מוצא. בכוונה כתבתי רומן פשוט וקריא שמטרתו לפקוח את עיניהם של אלה הטוענים 'אין מישהו אחר', והם האחראים למצב הנואש. אני מאמינה שניתן לשנות – ולצעוד קדימה".

"המציאות התמימה של פעם"

מרון, 89, אם לשניים וסבתא לששה נכדים ו 3- נינים מתגוררת באחוזת צהלה בשנתיים האחרונות ומנהלת אורח חיים פעיל ונמרץ. היא מתעמלת בכל בוקר, שוחה, משחקת ברידג', משתתפת בהרצאות ובמפגשים. "מעולם לא חשבתי שיגיע היום שבו אעזוב את ביתי הפרטי ואעבור לדיור מוגן, עד שהרגשתי שכבד עליי להמשיך לתחזק לבדי את הבית הגדול, ואז היה לי ברור שזו תהיה אחוזת צהלה", היא מספרת. "כשאני רואה את העובדים המגיעים בבוקר לעבודתם באחוזה, וכל זה רק כדי לעשות לי טוב – זו הרגשה נפלאה. לצד הפעילויות האיכותיות, והאלגנטיות של האחוזה הזו, פגשתי כאן אנשים בני- דורי שרבים מהם השקיעו את מיטב אונם, כמוני, בהקמת המדינה ובעיצובה בראשית הדרך. אני מרגישה את זה בפעילויות שונות ובעיקר במסיבות השמחות באחוזה. הרגשה כאילו חזרתי אל המציאות התמימה של פעם. השירים והריקודים מחזירים אותי לאווירה של ימי נעוריי, ועם החבורה הזאת אני מקווה לבלות את שארית חיי!".

נגה מרון (לשעבר אחילאה) נולדה וגדלה בירושלים, בת לזוג חלוצים מהעלייה השלישית שעלו מרוסיה ופולין ב-1921.
"אמי הייתה אחותו של הרב איסר יהודה אונטרמן, שהיה הרב הראשי לישראל. הוריי היו דתיים וסוציאליסטים, שילוב די מקובל באותה תקופה. אבי עבד בסולל בונה, אמי הייתה מזכירה בכירה בסוכנות היהודית, ואני למדתי בבית החינוך לילדי עובדים ולא בבית ספר דתי. "בשנת 1945, בגיל 17 , כשסיימתי את הגימנסיה העברית בירושלים, הצטרפתי לפלמ"ח ושירתי בקיבוץ אפיקים. כאשר חברי ההכשרה שלנו נקראו להקים בנגב את קיבוץ 'חצרים' היה ברור לי שאצטרף אליהם. אלא שבאותם ימים ילדים שמעו בקול הוריהם, והוריי דרשו שקודם כל אלמד מקצוע. וכך, לאחר שנת שירות בפלמ"ח חזרתי לירושלים ללימודים בסמינר למורים בבית הכרם. המשכתי להיות חברה ב'הגנה'. אנחנו הבנות העברנו חלקי נשק ותחמושת מתחת לבגדינו, כי הבריטים היו ג'נטלמנים ולא העזו לחפש אצל נשים. אני זוכרת היטב את תקופת המצור בירושלים, ואת כדורי הלגיון הערבי מעל חומת העיר העתיקה השורקים לנו מעל הראש. הסמינר נסגר לאחר שכל התלמידים גויסו למלחמת השחרור. גם אני גויסתי לצה"ל, עד שנקראתי להתחיל בהוראת ילדי העולים שהציפו בהמוניהם את המדינה שהוקמה. רק לאחר ששני בניי בגרו המשכתי באוניברסיטת בר-אילן את לימודיי האקדמים במינהל חינוכי ובספרות, וסיימתי אותם בהצטיינות".

4,000 חברים בפייסבוק

במשך כמעט 40 שנה שימשה מרון מורה ומנהלת בית ספר, וחברה בהנהלת הסתדרות המורים. מילדותה אהבה לכתוב ובבגרותה כתבה בעיקר מאמרים בנושאי חינוך. 
בשנת 1985 , בהיותה בשנת שבתון, כתבה להנאתה שני ספרים לילדים. הם יצאו לאור ב 1986- , והצליחו כל כך עד שהחליטה לפרוש מוקדם – ולהתמסר לכתיבה. מאז כתבה עשרות ספרי ילדים, נוער ומבוגרים. בכתיבתה ניכר תמיד הרצון ללמד, לחנך, לשנות.
"אני כנראה מורה בנשמתי, וכואב לי שהנוער לא יודע מספיק על הקמת המדינה ועל מה שהיה כאן לפני שהוקמה", היא אומרת. "בעיניהם מדינת ישראל היא עובדה קיימת ומובנת מאליה, והם לא מעלים בדעתם שיכול היה להיות אחרת. לכן כתבתי סדרה של תשעה ספרי התבגרות על נערה בת זמננו, לימור, הקוראת ביומנה של סבתה, חירות. הסדרה נעה בין שתי תקופות נעורים: האחת בישראל של היום, והשנייה בימי קום המדינה. תוך לבטי ההתבגרות של לימור היא מתוודעת לחוויות של בני הנוער בארץ בתקופת המנדט, כאשר באירופה מתחוללת מלחמת העולם השנייה, ובימי המאבק על עצמאות מדינת ישראל. בין היתר קולטת לימור שגם סבתה חוותה חבלי התבגרות כמוה: השאיפה להיות מקובלת, יחסי בנים-בנות-הורים- מורים, הכישלונות, הסודות… רציתי שנכדינו יידעו שסבתות יכולות להבין לנפשם, והן יודעות לא רק לבשל מרק עוף וקציצות".

ומרון אכן מחוברת מאוד לצעירים ממנה, גם באופן וירטואלי. יש לה דף פעיל מאוד בפייסבוק, עם יותר מ-4,000 חברים ו-1,000 עוקבים, שבו היא מגיבה וכותבת כמעט בכל בוקר, מביעה את דעתה בנושאים שונים. גם שם, האכפתיות שלה ניכרת בכל מילה.

האם מתוכנן ספר נוסף בעתיד?

"ייתכן שעוד אכתוב את קורות המשפחה שלי, למען ילדיי, נכדיי וניניי, ובעצם לכל אחד. הרי בסופו של דבר, כל סיפור פרטי הוא חלק מסיפור הרבה יותר גדול".