משה בראון מאחוזת בית הכרם מספר על עלייתו ארצה

"'אבא שלי נולד בדצמבר 1929 , אבל כשהוא עלה ארצה ב-18 בפברואר 1943 הוא נולד מחדש״, כך כתבה הבת שלי לקולגות שלה, וזה בדיוק מה שאני מרגיש. העלייה ארצה הייתה לידה מחדש עבורי, ואני מכיר תודה על כך להוריי, שנתנו לי את ההזדמנות הזו כשהייתי בן 11 .

העלייה שלי ארצה עם ילדי טהרן התרחשה מבלי שהוריי ואני ידענו מה יקרה. בדיעבד אני יודע שהעלייה שלי משכה את הוריי לבוא בעקבותיי. אני מוקיר את החינוך שקיבלתי כאן – הוא שינה באופן מהותי את חיי.

לאחרונה חגגתי את יום הולדתי ה-90, ולפני מספר שנים עברתי עם אשתי תקווה לאחוזת בית הכרם. תקווה היא דור שביעי בירושלים. ההחלטה לעבור נבעה מתוך הבנה שהעתיד לא ידוע, ואילו האחוזה מעניקה לנו ביטחון. עד היום אני עובד חלקית בחברה שהקמתי לפני 50 שנה – 'גיאופרוספקט', שעוסקת בייעוץ גיאולוגי, סביבתי ובקידום תוכניות מתאר, והבן שלי הוא מנכ"ל החברה.

סיפור העלייה שלי מתחיל בשנת 1941 , לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה, בין גרמניה לברית המועצות ושוחררנו מהגליה בסיביר. נסעתי עם משפחתי לדרום ברית המועצות לעיר סמרקנד. הרעב היה קשה מאוד בכל רחבי המדינה, והוריי החליטו להכניס אותי לבית יתומים כדי להציל אותי מפני הרעב. אחרי זמן מה הודיעו שמעבירים את היתומים ליעד לא ידוע.

עד היום אני זוכר את הפרידה מהוריי, כשהייתי בן 11 בלבד. אני יודע שהם עשו זאת מתוך מחשבה שכך הם יצליחו להציל לפחות ילד אחד. אחי ואחותי נשארו איתם, ואני הייתי הקטן במשפחה. הגענו לטהרן, שם היינו כחצי שנה. בזמן הזה החלו ההכנות לעלייה לארץ ישראל. לימדו אותנו עברית והגיעו שליחים מהארץ.

בפברואר עליתי לארץ בעלייה הגדולה של ילדי טהרן. היינו 800 ילדים וילדות. בארץ הייתה התרגשות גדולה מאוד מכיוון שבתקופת המלחמה הוקפאו העליות לארץ ישראל. הגענו לרחובות, והייתה הרגשה שכל העיר יצאה כדי לקבל אותנו. אנשים שרו שירים, חייכו אלינו ונתנו לנו תפוזים. זה היה מרגש מאוד.

את סיפור קורות חיי ועלייתי מטהרן כתבתי בהרחבה בספר לנכדיי לפני כשש שנים. עותקים מהספר העברתי לספרייה הלאומית ולספריית יד ושם, מתוך החשיבות הרבה שיש בעיניי לתיעוד".

** מתוך פרויקט "הפעם הראשונה שלי" שפורסם במגזין אחוזות רובינשטיין, שבו מספרים דיירי האחוזות על הפעם הראשונה שלהם בתחומים שונים.