תפריט-לחצו לפתיחה

תוכנית ה-PrivateCare של אחוזות רובינשטיין מציעה תכנית טיפול סיעודי חדשנית, הכוללת מגורים בדירה פרטית, תנאים אידיאליים ומגוון שירותים מתקדמים. אחוזות רובינשטיין גאות להציג תוכנית טיפול סיעודי המתקדמת ביותר כיום: תוכנית ה-PrivateCare. התוכנית משנה את כללי המשחק בכל הקשור לטיפול סיעודי, כשהיא מאפשרת למטופלים ליהנות משני העולמות: גם ממגורים בדירה פרטית והעסקה של מטפל זר צמוד, וגם ממעטפת זמינה של טיפולים סיעודיים איכותיים ומקצועיים בהתאם לרצונו ולצרכיו של הדייר. שילוב אופטימאלי זה מבטיח למטופלים חיים איכותיים, תוך שמירה קפדנית על פרטיותם, בריאותם וכבודם. חלופה מודרנית לטיפול סיעודי קונבנציונאלי כאשר גבר או אישה מוצאים את עצמם במצב סיעודי הם זקוקים, יותר מאי פעם, לתנאים ולטיפול הטובים והמסורים ביותר. אולם מרבית בתי האבות הסיעודיים רחוקים מלהיות מקום מגורים אידיאלי. הצפיפות רבה, המטפלים מעטים, אין פרטיות והאווירה מנוכרת ודומה לזו השוררת במחלקה בבית חולים. גם במידה והקשישים הסיעודיים נותרים בביתם, עם מטפל צמוד, המצב בעייתי. זאת מכיוון שאין פיקוח רפואי רציף, קשה לזהות מקרים של טיפול לא-ראוי של המטפל, אין מענה מידי באירועים דחופים והילדים צריכים להיות זמינים וקרובים. המטופל עצמו אינו פעיל, בדרך כלל, מבחינה קוגניטיבית, ומבלה את מרבית זמנו מול הטלוויזיה. במילים אחרות: לא איכות החיים שהייתם מאחלים לעצמכם או ליקיריכם. בעקבות מצב עניינים זה פיתחו באחוזות רובינשטיין, רשת הדיור המוגן הפרטית הגדולה והמובילה בישראל, תוכנית טיפול סיעודית המעניקה חלופה מתקדמת ומודרנית לאשפוז הסיעודי המקובל: PrivateCare. פעילות ספורט, תרבות וחברה בתוכנית PrivateCare כל דייר מתגורר בדירה פרטית נפרדת וזוכה לטיפול אישי שהותאם במיוחד לצרכיו ורצונו. הדייר רשאי להעסיק מטפל זר המעניק לו טיפול אישי צמוד ובנוסף הוא זוכה להשגחה ופיקוח סיעודיים ורפואיים של הצוות המקצועי של האחוזה. הדירות המיועדות לדיירי ה- PrivateCare – סטודיו, 2 ו 3- חדרים – נבנו בסטנדרט הגבוה של אחוזות רובינשטיין. במסגרת התוכנית זכאי הדייר, בין היתר, להשגחה רפואית, מעקב וטיפול סיעודי שוטף (24 שעות ביממה) על-ידי צוות האחיות של האחוזה, מענה לקריאת מצוקה, התווית תוכנית טיפול אישית המותאמת למצבו התפקודי, השגחה כללית על המטפל האישי של הדייר, שירותי ניקיון, אחזקה, שמירה וביטחון, פעילות ספורט, תרבות וחברה ועוד. שומרים על הזוגיות חידוש נוסף הוא האפשרות לבני זוג שאחד מהם במצב סיעודי והשני עצמאי להמשיך לגור יחדיו ולקבל מענה המתאים לכל אחד מהם: הדייר הסיעודי זוכה לטיפול רפואי-סיעודי צמוד וחיי חברה המותאמים ליכולתו ולצרכיו. ואילו בן/בת הזוג העצמאי/ת ישתתף בפעילות העשירה והתוססת של דיירי הדיור המוגן. החלמה מניתוח באחוזות רובינשטיין פועלים גם אגפי החלמה, המיועדים לאנשים המעוניינים בהחלמה מניתוח או מאשפוז בנוחות המרבית ובתנאים הטובים ביותר. האגפים פועלים על פי עקרונות ה- PrivateCare, ומאפשרים לבני משפחתו של המטופל לקבל מעט זמן פנוי לעצמם, כאשר יקירם בידיים הטובות ביותר. השוואה בין PrivateCare למחלקה סיעודית PrivateCare מחלקה סיעודית  מגורים בדירה פרטית ונפרדת בחדר, עם חולה נוסף פרטיות מוחלטת לא קיימת שירותים רפואיים אפשרות למטפל אישי זר. לכל דייר מעטפת זמינה של טיפולים סיעודיים איכותיים ומקצועיים, תוך מעקב ופיקוח שוטף מעט מטפלים למטופלים רבים פעילות חיי קהילה פעילים: פעילות ספורט, תרבות, אמנות וחברה מגוונת, המותאמת פרטנית לכל מטופל מועטה ואינה מותאמת ספציפית לכל מטופל איכות חיים שמירה קפדנית על פרטיותו, בריאותו וכבודו של המטופל = גבוהה חוסר פרטיות, צפיפות ואווירה של בית חולים = לא מספקת

readmore
בתי אבות יוקרתיים במרכז, בתל אביב ובראשון לציון

כאשר אדם מגיע למצב סיעודי, בין אם הוא זמני (למשל – תקופת החלמה ממחלה) או מתמשך (התמודדות מממושכת עם מחלה קשה או ירידה בתפקוד), עומדות בפניו כמה אפשרויות לטיפול סיעודי: בביתו, עם מטפל; במחלקה סיעודית; או באגף טיפולי נפרד בדיור מוגן יוקרתי.

readmore

אחרי יותר מ־50 שנה על במות המחול הנחשבות בעולם, רנה שינפלד לא מפסיקה לעבוד, לנהל ובעיקר ליצור: "אני מאמינה מאוד באמנות בגיל מתקדם, גם בריקוד. לאדם בוגר יש יותר מה לומר מאשר לאיש צעיר" הגברת הראשונה של המחול הישראלי מעדיפה לא לבזבז זמן יקר כדי לנוח קצת. הרי היום של רנה שינפלד קצר והמלאכה מרובה. בגיל 78 היא עדיין מובילה ביד רמה את להקת המחול שלה, מנהלת בית ספר למחול, יוצרת כוריאוגרפיות חדשות ובעיקר – לא מפסיקה לרקוד ולחדש. דווקא בעת הראיון עמה, במהלך חודש יולי, מצאנו אותה נערכת לכמה ימים נדירים של חופש, ובמקביל כבר מתכננת את היצירות הבאות. "אני מסיימת שנה שהייתה מאוד פורייה ומעניינת, והאמת שגם נולד לי ריקוד חדש", מספרת שינפלד. "אני עוד לא מדברת על זה. אני רק יכולה לומר שאני מנסה להגיע לראשוניות, לפשטות, לקלף קליפות. כלומר – עוד קליפות. כבר קילפתי מספיק אבל יש עוד". ילדות של טבע בתל אביב שינפלד רוקדת ויוצרת כבר יותר מ־50 שנה, כמעט ללא הפסקה. לאורך השנים היא השתתפה ביותר מ־100 יצירות מחול של גדולי הכוריאוגרפים בארץ ובעולם. היא עצמה יצרה יותר מ־80 עבודות מחול, שברובן הגדול גם השתתפה כרקדנית מובילה. היא נולדה בתל אביב, להורים שעלו מחבל גליציה לפני מלחמת העולם השנייה וזוכרת ילדות מאושרת בתל אביב הצעירה של שנות ה־40" .הייתי מחוברת לטבע של תל אביב", היא נזכרת. "ככה גדלתי, בגן רות. איפה ששיחקנו היינו קוטפים פרחים ושוזרים זרים. אני זוכרת ריחות נפלאים ועצים מדהימים". אבל שינפלד מעדיפה לחיות בהווה ולא רק להתרפק על העבר: "אם אתה אוהב את הטבע אתה מוצא אותו גם בתל אביב. הוא צומח פרא. הנה, אני רואה דרך החלון שלי עכשיו פרא! כל מיני צבעים פורצים מתוך הבטון והבתים ויוצרים צורות מעניינות וצבעים חדשים. גם כשאני הולכת ברחוב ורואה עלה, אני לוקחת אותו הביתה ועוקבת אחריו. בדרך לנבילה, הצבעים שלו מתחלפים. אני לא חושבת ששושנה יפה רק בשיא פריחתה. היא יפה גם בנבילתה". בגיל 12 החלה שינפלד לרקוד קלאסי אצל מיה ארבטובה בתל אביב, ומאז לא הפסיקה. לאחר שצפתה בהופעה של מרתה גרהם, שבהמשך הפכה למקור ההשראה העיקרי שלה, החליטה לעבור ללימודי מחול מודרני. את המשך הכשרתה עשתה בבית הספר ג'וליארד בניו יורק. אבל דווקא כאשר קריירת המחול שלה החלה לנסוק בחרה שינפלד לחזור לישראל ולטפח את המחול בארץ. ב־1964 שוב נקראה שינפלד לניו יורק, הפעם כדי להשתתף בהקמתה של להקת מחול חדשה. "הברונית בת שבע דה רוטשילד התקשרה אליי ואמרה: 'רנה, יש לי רעיון משוגע'", נזכרת שינפלד. "'אני רוצה להקים להקה על שמי. את תיסעי לניו יורק שוב, תלמדי ממרתה גרהם, ואם תבצעי כמה מריקודיה באופן טוב, היא תיתן לנו את הרשות לבצע אותם'. ואכן, עשינו זאת בהצלחה גדולה והופענו בכל העולם. כך נוסדה להקת בת שבע". ב־17 השנים הבאות הייתה שינפלד חלק מרכזי מהגרעין המייסד של בת שבע כסולנית, כוריאוגרפית, מורה וגם כמנהלת. "אחרי שעזבתי את הלהקה הרמה הייתה נמוכה קצת, וזה חרה לי מאוד! היום הלהקה ממשיכה ברמה גבוהה מאוד, והריקוד נפלא". באשר לענף המחול באופן כללי, בוחרת שינפלד להתמקד בצד של העשייה ולא בצד המבקר: "המצב של המדינה באופן כללי קשה, כואב. לגבי המחול: אני לא רואה את עצמי כשופטת או מנתחת את מצב המחול. מי אני?! לאחרונה אני לא רואה הרבה. הזמן שלי מוגבל. אני רואה פה ושם קצת". רוצה קצת לצוף ואכן, הזמן של שינפלד בהחלט מוגבל. לדבריה, 80 אחוז מהעבודה שלה אינו מוקדש ליצירה אלא דווקא לאדמיניסטרציה. "יש מיליון פרטים להכין לכל הופעה. לבדוק תקציבים, האם שילמו לנו – אני על הכל! יש לי גם בית ספר. לפני יומיים היה מופע להורים לבנות 8־4. עכשיו הן יצאו לחופש. הלהקה של הבנות הבוגרות עדיין עובדת. אבל בסוף גם אני אצא לחופש. אני אוהבת לנפוש בים המלח, לצוף על המים ולהתיר את כל הקשרים שנוצרו בתוך הגוף". תארי את סדר היום שלך בשגרה. "אני קמה מוקדם, יושבת מעט על המחשב לראות מה קורה, קוראת קצת על אדמיניסטרציה וקצת על דברים אמנותיים. ואז משתדלת לעשות תרגול יומיומי. תרגול שהוא כמו מנטרה, שאני חוזרת עליו כבר 20 שנה. אני מתחילה ליד הבר עם מתיחות של הגוף, לעורר ולמתוח אותו, לרווח בין החוליות לאחר שבמשך הלילה העצמות התקרבו אחת לשנייה. ואז עובדת על כפות הרגליים, שבהן יש את הבסיס לגוף כולו, וכך הלאה. בכל יום אני עושה אותם תרגילים כדי שלא להתמקד בשכל אלא באינטואיציה, בתחושות, בחושים. לאחר מכן, אם אני מצליחה לעבוד על היצירה החדשה – מדהים. בצהריים אני נחה ואחר הצהרים – בדרך כלל בבית הספר למחול. ויש יומיים בשבוע שמוקדשים לנכדים". כמה נכדים יש לך? "יש לי בת ובן, ולכל אחד מהם שני ילדים – גם בת ובן. ארבעה נכדים – ומחכה לעוד אחד. נינים עדיין אין לי". וגם הם רוקדים? "הבת שלי רקדה בזמנו. היום היא מטפלת בתנועה. הבן שלי מנהל בית ספר אנתרופוסופי. אחת הנכדות רקדה אצלי קצת, היום היא מורה־ חיילת". הריקוד הוא שיר, לא שריר הוריה אמנם עלו ארצה לפני מלחמת העולם השנייה, אולם לדברי שינפלד לשואה בהחלט הייתה השפעה עמוקה על חייה. "אני חושבת שהשורש שלי מתחיל שם", היא אומרת. "אפילו עשיתי ריקוד אחד שבו אני שואלת את אמי שאלות: 'למה?', 'מה?'. הם הסתירו הכל. זה באמת השורש שלי, ולכן המחול מציל אותי. הוא התשובה לכל הדברים הנוראיים שקורים בעולם גם היום! העולם יותר ויותר חוזר על עצמו, בעניין חוסר השליטה, הכאוס, הרוע. בגילי זה די מדכא אך גם די מפכח. והדרך שלי היא לרקוד, לרקוד לרקוד, אחרת הולכים לאיבוד. אז הבוקר רקדתי. רקדתי כדי שלא אלך לאיבוד. יום שאני לא רוקדת בו הוא יום רע! כמו שאמר קיקרו: 'אין אדם בשיא אושרו, אלא כשהוא רוקד'". ניסית פעם לא לרקוד? "כן, פעם אחת אחרי הלידה של הבן שלי, הייתי מאושרת מאוד ולא רציתי לחזור לרקוד. אבל חברה שלי אמרה לי: 'את חייבת לחזור', ואכן חזרתי. תראי, כל יום זה מאבק. אני צריכה להכריח את עצמי לרדת לסטודיו ולרקוד. אבל ברגע שאני מגיעה לסטודיו אני מרגישה נפלא! שם אני נמצאת בעולם האמיתי שלי. זה מה שאני רוצה לבטא בריקוד החדש שלי, שעכשיו הוא מתחיל להיוולד". שינפלד גם לא מהססת לקרוא תיגר על ההנחה שהמחול והאמנות שייכים לצעירים בלבד: "ערכו פעם מחקר וגילו שהאמנות הטובה ביותר נוצרה בגיל מבוגר. החברה עושה טעות חמורה, במיוחד בריקוד, כשבגיל 30־35 אומרים: הוא כבר לא רלוונטי. זו טעות חמורה. הגוף החזק והשרירי הוא לא החשוב. הריקוד הוא לא שריר, אלא שיר! אני מאמינה מאוד באמנות של הגיל המתבגר, גם

readmore

שורה של מחקרים מהעת האחרונה מצביעה על כך שטבעונות מסייעת במאבק מול מחלות ותופעות אופייניות לגיל מבוגר

readmore
בתי אבות סיעודיים באחוזות רובינשטיין

אחת ההתלבטויות בקרב בני משפחה של קשיש סיעודי עוסקת בבחירת מקום המגורים המתאים ביותר עבורו ובחירת טיפול סיעודי בבית או בתי אבות סיעודיים המספקים מעטפת טיפולים.

readmore
תכניות טיפול באמצעות כלבים בדיור מוגן

גידול כלבים בבתי דיור מוגן לרוב אינו אפשרי ולכן אחוזות רובינשטיין מציעות חוגי כלבנות טיפולית שתועלתם רבה. לנה צלר ואפרת שחיבר העוסקות בתחום, מסבירות מדוע וכיצד.

readmore